מחשבות על Inception

במובן מסויים יש פה ספויילרים עקיפים לסרט. ראו הוזהרתם.

דברים שנזכרתי בהם, שקשורים באופן עקיף לסרט
1. הפרק האהוב עליי בסידרה Star Trek: TNG הוא פרק שנקרא "Ship In A Bottle" (עונה שישית). זה הפרק שבו מופיעה דמותו של פרופסור מוריארטי (בפעם השנייה והאחרונה בסדרה). הדמות של פרופסור מוריארטי הופיעה לראשונה בפרק אחר ("Elementary, Dear Data") – פרק שבו דאטה הלך לשחק ב"שרלוק הולמס" בתוך ההולודק כשהוא מגלם את שרלוק. המחשב יצר בשבילו את דמותו ההולוגרפית של פרופסור מוריארטי כיריבו (כיאה לסידרת הספרים) – אבל חוכמתה של דמות הפרופסור לא הייתה מאץ' בשביל זו של דאטה – אז דאטה ביקש מהמחשב שייצור לו פרופסור מוריארטי שיהיה מספיק חכם כדי שהוא יצטרך להתאמץ כדי להתמודד איתו; לרגע נפלו כל המערכות בספינה ואז חזרו. מה שהמחשב יצר זו דמות הולוגרפית בעלת מודעות לכך שהיא דמות הולוגרפית שקיימת בתוך הולודק שנמצא בתוך ספינת חלל שמעופפת בחלל.


ב Ship in A Bottle מוריארטי מופיע שוב – עם שאיפה לצאת מחוץ לגבולות ההולודק ולהתקיים בעולם המציאותי – ויש לו תוכנית איך להשיג את זה. הוא יוצר הולוגרמה של האנטרפרייז (בתוך ההולודק), על כל חלקיה, כולל ההולודק עצמו ועל כל צוותה, וכשפיקארד ודאטה נכנסים לשם – מוריארטי מראה להם איך הוא מצליח, כביכול, לצאת מחוץ להולודק, כשלמעשה הוא רק יוצא מחוץ להולוגרמה של ההולודק לתוך הולוגרמה של הספינה. בינתיים, הוא למעשה מחזיק כבני ערובה את פיקארד ודאטה בתוך ההולגרמה של הספינה שבתוך ההולודק – ומתקשר עם אנשי הצוות האמיתיים שמחוץ להולודק כדי לגרום להם לחפש דרך אמיתית שבה הוא באמת יוכל לצאת מההולודק.


הצוות, מצידם, עולה על מזימה משלו – פיקארד ודאטה שנמצאים בתוך ההולודק שבתוך ההולודק - משתמשים בהולודק ההולוגרפי כדי ליצור בתוכו עוד הולוגרמה של כל הספינה, וכך ללא ידיעתו של מוריארטי – הם מהתלים בו כאשר הצוות החיצוני עולה, כביכול, על "דרך טכנית" להוציא אותו מההולודק, כשלמעשה הם מוציאים אותו מרובד אחד של הולודק הולוגרפי לתוך רובד אחר של הולודק הולוגרפי. הוא קונה את זה ומחליט לקחת את אהובתו ולצאת איתה במעבורת של הספינה למסע לחקר החלל. כשהצוות מורה למחשב לסיים את התוכנית – לוטננט בארקלי הטכנאי שולף מקיר ההולודק קוביית זכרון שבה שמורה התוכנית שמדמה את "החלל" שאליו נסעו מוריארטי ואהובתו.


פיקארד מעיר משהו על זה ש"מי יודע, אולי גם הם תקועים באיזו תוכנית הולודק גדולה שמישהו אחר תיכנת". ברקלי מחייך. כולם הולכים. הוא מנסה: "computer, end program". שום דבר לא קורה...
(זה פרק מלפני 17 שנה).


2. יום אחד (במציאות) היה חשוב שלמחרת אני אגיע בשעה מסויימת למקום כלשהו. לפני השינה ניסיתי "לתכנת" את המוח שלי שיעיר אותי בזמן (בנוסף לשעון מעורר) ולבסוף נרדמתי מאוחר.
בבוקר התעוררתי עייף ושפוך, הלכתי למקלחת והתקלחתי, התלבשתי ונסעתי למקום. אחרי ששהיתי שם זמן מה – קרה משהו שנראה מוזר (לא זוכר מה בדיוק) – שגרם לי להבין שלמעשה עדיין ישנתי ובעצם זה היה חלום. אז התעוררתי, התקלחתי, התלבשתי ונסעתי לשם – רק כדי לגלות שוב שעדיין לא התעוררתי ושגם זה היה חלום.
הדבר חזר על עצמו, אני חושב משהו כמו 3 פעמים. וכשבסוף התעוררתי "באמת" – מאוד היה לי קשה להיות בטוח שזו "המציאות" – ולא שוב חלום. לא הייתה לי דרך של ממש לוודא את זה. לא היה עלי סביבון מתכת קטן או משהו כזה.


אני אוהב סרטים שנוגעים בענייני "מציאות מהי?".
על הסרט
יש כמה דברים שהופכים את הסרט הזה לכזה שעובד וגורמים לו לדלג מעל מגוון ה"pitfalls" שהסרט עלול היה ליפול לתוכם:
א. הדמויות מכירות את העולם היטב. המשחק מבויים בצורה כזו שאני מאמין להם שהם "היו כבר בעבר בדברים כאלה" – ושהשיוט שלהם בעולמות האלה הוא משהו שמוכר להם, וכך תורם לתהליך הקבלה שלי של עולם הסרט ול"השהיית החוסראמון".
ב. נראה שיש בסרט מינון מוקצב ו"נכון" לאלמנטים המופיעים בו. יש פילוסופיה שמגרדת את הנושאים שהיא מדברת עליהם בצורה שמספיקה בשביל להיות מעניינת אבל לא באופן עמוק מדי כדי להיות משמים או להפוך את הסרט למסה פילוסופית. יש בו מינון מסויים של סצינות אקשן. יש בו מינון מסויים של טוויסטים והתפתחויות...
ג. הסרט מצליח לגעת בנושאים מורכבים אך להציג אותם באמצעים פשוטים.
הבימוי והעריכה הצליחו לטעמי, בעדינות אך בנחישות, ליצור סרט שבתוך כל הקומפלקסיות שלו לדמויות בו יש מטרות ברורות, מניעים נהירים, מכשולים מאוד מובהקים וכדומה. זו הסיבה העיקרית שהסרט עובד, ולא נופל, למשל, באיזה בור של "סרט ממבו-ג'מבוי של מישמש פילוסופי".


ד. באופן חיובי הסרט, בכל חלק בו, מספק בדיוק את המידע המינימלי לצופה, הדרוש לכך שיהיה אפשר לעבור לחלק הבא, שהוא – או משהו אחר, או הרחבה של המשהו הקודם.
בתחילת הסרט לי זה היה קצת קשה. כאילו, הייתה חסרה לי קצת דווקא יותר התעמקות לפני שמתקדמים הלאה. כאילו, הדיאלוג שהתנהל בין הראש שלי לבין הסרט בשלביו הראשונים היה נראה בערך ככה:
- "הממ. אוקיי, נראה לי שהבנתי. אז בעצם אם..."
- "כן, כן."
קאט. משהו אחר/הרחבה של הקודם.

- "אהה. אז כאילו..."
- "בדיוק".
קאט.

- "היי! זאת אומרת ש...!"
- "נכון".
קאט.

וכן הלאה.
זה דרש ריכוז רב יותר מהרגיל (של צפייה בסרט) - אבל בשלב כלשהו "הנקודות מתחברות" בצורה מספקת.


על השם בעברית



"התחלה?" מה התחלה? על איזו התחלה הם מדברים בדיוק?
מסתבר שהתרגום המילוני לInception זה "התחלה". אבל זה לא נראה שייך כאן.
דווקא התרגום לעברית בתוך הסרט היה סביר לטעמי. המושג Inception כשהוזכר בסרט תורגם ל"השתלה" - שזה תרגום סביר.
Inception אמור להיות כאילו ההפך מ Extraction. במקום "חילוץ/הוצאה של משהו מתוך משהו" - "הכנסה של משהו לתוך משהו" -
אני חושב שתרגום יותר מדוייק של המילה יהיה "הפנמה", צורת הפועל של "פְּנים". אני גם הייתי הולך יותר רחוק וממציא היבריד/הלחם של 'הפנמה' ו'הכנסה': 'הכנמה'.



שבוע סוף החדש!

הסכר נפרץ
צוות הכותבים רחב ההיקף של "שבוע סוף החדש" מורכב משני דורות של כותבים. המבוגרים יותר לקחו חלק בכתיבה בתוכניות ותיקות כמו 'זהו-זה' ו'החרצופים', והצעירים יותר מלווים כבר שנים תוכניות פאנלים למיניהם כמו "משחק מכור" ותוכניות אירוח ליליות.
אי-אילו שינויים, חלקם פוליטיים, חלקם כלכליים, חלקם מבוססים נתוני-צפייה – בערוצים המסחריים השונים ובזכייניות הטלוויזיה השונות – גרמו לכל הכותבים האלה (שרובם מכירים אלה את אלה ועבדו ביחד בעבר) להתנקז אל הפרוייקט החדש ועתיר התקציב של רשת: "שבוע סוף החדש".

הכותבים האלה הם אנשים פסיכיים (במובן החיובי של המילה) ומוכשרים שבמשך שנים הוגבלו בתוצרת כתיבתם על-ידי מחסורים תקציביים, צנזורות, דעת קהל ועריצותם של מעסיקיהם (שהם, מצידם הוגבלו על-ידי האנשים שמעליהם). אך נראה שהפעם, כתוצאה מהמאבק האימתני והעיקש בין שתי הזכייניות על ההובלה בבידור הישראלי – הוסר הרסן – והכותבים האלה יוכלו ליישם, סוף-סוף – הזיות שבעבר, בתוכניות אחרות, תמיד נדחפו למגירה.

וכך, סוף כל סוף, אחרי 24 שנים של תוכניות פאנלים עם ברברת אינסופית של אנשים היושבים מסובים ליד שולחן (שחלקן היו מצחיקות, כן?) – הועלה על מסך הטלוויזיה בפריים טיים – הומור פיזי.
המערכון שבו מיה דגן כמטפלת זרה מאכילה את שי אביבי כיקה זקן ונרגן בכף ידה החשופה ודוחפת לו את כל האוכל לתוך הלוע, שנוזל על חולצתו וניתז מפיו בזמן שהוא מדבר;
בעוד צופים רבים מסתכלים ואומרים "איייכס. זה דוחה" ומעבירים ערוץ –
אני נעמד על רגליי ומוחא כפיים לטלוויזיה – מריע לכותבים בתשואות, מריע לקברניטי רשת שהעיזו, שהיה להם את האומץ לאשר למערכון כזה לעלות לשידור בזמן צפיית שיא ומריע לשי ומיה שהלכו עם זה עד הסוף.
כן, זה דוחה – אבל זה חלק מהקסם של זה – וזה מה שגורם לזה גם להיות מצחיק.
כי גם להומור פיזי מגיע לעלות על מסכינו. גם לו יש מקום בתוכנית בידור.
ויפה שעת אחת קודם.



(אגב, למי שזה מאוד חשוב וקריטי – היה גם פאנץ' "שהצדיק" את זה בסוף המערכון. למי שהחמיץ אותו – שייצפה בו שוב).
ותוך כדי, המערכון הזה נגע גם בשכבות ומסרים מסויימים מוכרים הנוגעים לחברה הישראלית של ימינו.

כבר הספיקו גורמים בתקשורת לקטול את המערכון הנ"ל, ולפטור אותו כ"גועל נפש חסר מטרה".
הומור טוב זה לא רק "בדיחה מילולית נוקבת ומתוחכמת" - לפעמים זה גם נונסנס מעורר גועל, כפי שידעו זאת היטב ג'ון קליז, גרהם צ'פמן, טרי ג'ונס וחבריהם לחבורת מונטי פייתון:



או המערכון עם החטוף האתיופי. מי שמשום מה חשב לעצמו בעת הצפייה ש"המערכון הוא גזעני" - החמיץ בצורה מחפירה את העניין.
פרמיס של "אפילו חוטפים ערבים לא מקבלים חטוף שהוא אתיופי" - הוא בדיוק -קיצוני ומוגזם- ברמה שמערכון סאטירי שרוצה להגיד אמירה מסויימת על גזענות בישראל ובצבא - צריך להיות. והוא בדיוק אבסורדי (האתיופי מנסה לשכנע את חוטפיו: "אבל אני קצין!") כמו שמערכון כזה צריך להיות...

או, גם, המערכון של האישה הרוצה להתחתן עם החיה הכלואה והרב שמתייעץ עם צב - מערכון על גבול הנונסנס - עוד דבר שאין ממנו מספיק בתוכניות הומור ישראליות!



Saturday Night Live עושה עלייה
פורמט התוכנית, על אף שהוא נשמע ומריח קצת כמו "משהו שראינו כבר" – הוא למעשה חדשני לארץ ולא נוסה פה לעולם (או לפחות, מאז שהתחילה טלוויזיה מסחרית בארץ, כי תכל'ס 'זהו-זה' היה כזה רק עם עלילה שמתפרשת על פרק, אלא אם כן אני שוכח משהו) – תוכנית שמבוססת רובה על מערכוני אולפן – מערכונים שמבוצעים בסט מתופאר מול קהל חי ('ארץ נהדרת' למשל, היא תוכנית שמבוססת על פאנל של שחקנים שמחקים דמויות שמרביצות וואן-ליינרים ליד השולחן, ומתובלת בקצת מערכוני חוץ או אולפן שהוקלטו מראש). הפורמט הזה הוא, כמובן, הפורמט של תוכנית המערכונים הכי ותיקה בטלוויזיה האמריקאית: Saturday Night Live. והאתגר של כותבי 'שבוע סוף החדש' ויוצריה היה להצליח "לתרבת" את התוכנית וליישם אותה בצורה 'ישראלית'.
וגם כאן, לדעתי, הם עושים עד עכשיו עבודה טובה מאוד.

בנוסף, ההשקעה הגדולה והעצומה בסיגנון, בתפאורה המושקעת לפרטי פרטים ובאיפור ובתלבושות ראוי מאוד להערכה ובהחלט מוסיף לטובה ומעשיר את העולם של התוכנית.

גם היישום של עניין ה"משתתף המתחלף", כשבכל תוכנית מופיע אמן אורח בחלק מהמערכונים ביחד עם צוות התוכנית - עובד טוב ומוסיף עניין.


האינטליגנציה של אריאנה מלמד
המערכונים עובדים. הם מצחיקים. הם כתובים בצורה מהקוצעת ומדוייקת. הם מצליחים לקחת רעיונות טובים ולהשתגע איתם – ללכת איתם רחוק, למתוח אותם ולהגיע איתם לרמה שיוצרת (לדעתי ולהרגשתי, כן?) סיפוק.
הנה דוגמא טובה:



לקחת את העובדה שלשמעון פרס \המכובד\ יש ערוץ וידאו ביוטיוב – אתר שידוע ומאופיין ב-Memeים פסיכיים כגון Lolcats וה Star Wars Kid ולזווג את שני אלה ביחד – הוא רעיון קומי מצויין (ומתבקש) – והיישום גם יצא מעולה (כולל הרעיון המגניב שפרס מציע פתרונות טכניים ל'בעיה').

אריאנה מלמד, בביקורתה על התוכנית בוואינט, כותבת:

"הבעיה של "שבוע סוף" היא שכנראה לא מאמינים שם באינטליגנציה של הצופים, ומתעקשים לחזור על אותה בדיחה שוב ושוב. ככה לא מנצחים במלחמה".

אז אה.... לא.

מוטיב חוזר, הוא דבר הכרחי ורצוי כמעט בכל מערכון קומי טוב, ואין לו שום קשר ל"אינטליגנציה של הצופה".
מוזר קצת, גם, שהיא שיבחה באותו מאמר ממש את מערכון ה"אשכנזים בוכים" (המצויין!) כשכתבה: "זה קרה ב"גם אשכנזים בוכים", פרודיה מצוינת על סדרות הדרמה הנוגות ועתירות השתיקות בהן תמיד מישהו מביט מבעד לחלון ומישהו מתייסר באופן אמנותי". –
שגם הוא, כמובן, מבוסס על מוטיב חוזר - אך דחתה על הסף את שימושו של המוטיב החוזר במערכונים של הפיצוציה ושל העוזרת הזרה. הסיבה, אולי, נעוצה בעובדה שפרודיה על דרמות ישראליות מתיפייפות – מדבר אל אריאנה, בתור מבקרת תרבות ותיקה, ואילו מערכונים אחרים לא (זו רק הנחה שלי).


השימוש במוטיב חוזר הוא חשוב ותורם בשני מישורים עיקריים:

1. הוא הופך לסממן, מזהה של דמות מסויימת – בצורת משפט או התנהגות מסויימת שהדמות נוהגת לחזור עליה – 'ארץ נהדרת' עשו זאת בהצלחה יתרה בעונותיה הראשונות עם לובה, הפילוסים ועוד ועוד, SNL עשו ועושים את זה כבר מליון שנה – ואין סיבה ש'שבוע סוף החדש' לא תעשה את זה גם – והם עושים זאת בהצלחה ("המחבלים הערבים" מעולים, הכתבת שמדווחת הכול מסלון ביתה על הספה וגם שתי המאבטחות
בשדה התעופה משעשעות במוטיבים החוזרים שלהם).

2. הדבר השני ששימוש במוטיב חוזר תורם לו – הוא "הרחבה" של רעיון עד מיצוי.
אם יש רעיון טוב, אם יש פרמיס מבטיח – אין סיבה שלא לחזור על משהו שמדגיש אותו כמה פעמים בוריאציות שונות (בקומדיה, כן? בכל ז'אנר אחר זה אסור) - כי ככה הוא רק מוסיף להמחשתו הקומית.

שוב, דוגמא טובה לכך היא מערכון פרס ביוטיוב שלמעלה.
זה מצחיק להביא לפרס חתול עם פסנתר – אבל כשנותנים לו לשים מנטוס בקולה ומביאים לו לשחק עם לייטסייבר – אז זה כבר קורע ומוביל למיצוי (מבחינה חיובית).

חוץ מזה, באופן כללי ומשחר ההומור – לחזור על משהו זה מצחיק;
ואם אריאנה עדיין לא השתכנעה בזה – שתשאל את ג'ף דונהם ו-110 מליון הצופים שלו:



(תאמיני לי שגם אחרי הפעם הרביעית שהבובה של ג'ף חזרה על המשפט:
"!Silence! I kill you!" – לא הרגשתי בכלל שהוא "מזלזל באינטליגנציה שלי").


מיועדת לקהל צעיר?
אני חושב (באופן שאפשר להתווכח עליו) שהרעיונות, הכתיבה והיישום שלהם בתוכנית מדברת אל "קהל צעיר" (בני דורי, +20-30+) שמכיר טוב מאוד דברים כמו הMemeים ביוטיוב, או הבחור המעצבן ההוא בפיצוציה. אפשר אולי (באופן שאפשר מאוד להתווכח עליו) להשוות בערך את העניין ל"יריבות" האחרונה באמריקה בין ג'יי לנו לקונאן אוברייאן – צופיו הנאמנים של קונאן מורכב מצעירים בני 20 ו-30 ואילו היחידים שעדיין צופים בנסיונות העתיקים של ג'יי להצחיק הם אנשים בגילאי 60-70, שצופים בה רק כדי להצליח להירדם באמצע הבדיחה, או מטעמים נוסטלגיים.

אבל אפשר להתווכח על זה.


שחקנים שמתחברים לטקסטים
עוד אלמנט חשוב שמתבטא בתוכנית – הוא (לשם שינוי) הכבוד שרוחשים הפרפורמרים לטקסט שכתבו להם.
במעט שראיתי מהעונה הקודמת (והנוראית) – הרגשתי שרוב הטאלנטים שם לא פחות מ-בזים לטקסטים שנתנו להם ולא מאמינים בשיט למה שהם "מדקלמים" (והדבר היה ניכר מאוד בתוכנית ה"מאחורי הקלעים" שעשו על שבוע סוף הישן, למי שהצליח לקרוא את פניהם של השחקנים בחזרות) – והתוצאה כמובן הייתה ביצועים דלוחים שנראו כמו מערכונים של מסיבת סיום בי"ב.

הפעם, השחקנים מרביצים משחק אמין, נוקב ומשכנע. זה מרגיש כאילו הם באמת רוצים לתת מעצמם (בעוד השכנים שלהם מ'ארץ נהדרת' כבר נראים שחוקים ועייפים) – אפילו הוותיקים שביניהם כמו שי אביבי, שפעם ראשונה שאני מצליח לצפות בו בלי להרגיש "תחושת אי נוחות בלתי מוסברת" שעלתה בתוכי בכל פעם שראיתי אותו במשהו בטלוויזיה מאז 'החמישייה', כמו שזו גם הפעם הראשונה שאני מצליח לראות בטלוויזיה את שירי גדני ולהאמין למה שאני רואה.


והחיבור הזה – בין כותבים מצויינים לשחקנים מוכשרים – עושה פלאים.
הכתיבה מוציאה משחקנים שהם בד"כ מוכשרים, כמו רועי בר נתן והדר לוי, את המיטב.
מיה דגן חוזרת לימים טובים יותר (אבל לא צריכה להנחות. לעולם).
ושלומי קוריאט, שפעם הצטייר בעיני כדי "סתמי" – מפליא להפגין את יכולותיו הקומיות.
וכל השאר עושים עבודה טובה גם כן.



בניגוד גמור למה שאריאנה כתבה בכתבה שלה – אני לגמרי מרגיש שהתפקידים שניתנים לכל השחקנים – הולמים אותם ומתאימים להם בצורה מדוייקת.


לדעתי, "שבוע סוף החדש", תיזכר לימים כתוכנית קאלט. מקווה שהם לא יתקפלו שם ברשת ושימשיכו לתת דרור לשיגעונותיהם הנהדרים של הכותבים.



יובל.


*התמונות לקוחות מאתר 'רשת'.

My thoughts on the movie Avatar

Yes, you can watch the movie, then come out of it and cry: "but it wasn't like Terminator at all!" -
but... why would it be? James Cameron is a multi-genre director and writer - who can make good action movies, good dramas and good love stories. Avatar is a tight fantasy "disney-like" love-story, and as such it is built in a somewhat "standard" formalistic fashion, for the genre. Yes, you can watch each moment of the movie and shout to yourself: "I knew exactly that that's what's going to happen" - but why would you?

If you won't suspend your disbelief and give it a rest - you will lose the movie and the tremendously wonderful things it has to offer for the viewer. In those boundaries of a fantasy fairy-tale for all of the family type of movie - the story works. The characters are in the right places - going through the right stages and voyages in a fairly believable fashion. Especially that of the female character (Neytiri), portrayed by actress Zoe Saldana (Rebooted Star Trek's young Uhura) who does a tremendous job (IMDb's trivia section states that Cameron took the crew for treks in Hawaiian jungles - to help them prepare for their roles - Saldana was wearing "warrior clothes" plus a "tail" - to get in the mood...).




Moreover, Cameron weaved into the script certain scenes that really upgrades the amount of realism and reliability of the characters (for me, at least) - specifically one memorable short shot:

SPOILER!!!!!!!11:
After Neytiri teaches Jake how to fly on those winged creatures and they fly together - there is a short shot showing them sitting on the mountain and sharing their mutual experiences from the flight - Neytiri is all hyped-up and like telling Jake something like: "I was flying near the... and then I almost hit the..." etc. - for me - this small segment of the movie bought me completely - it immediately portrayed those two characters in my mind as "real" - as this what I would expect from those two to do immediately after their flying session - to sit down and enthusiastically share the experiences with each other... from that moment on - I was sold...
END SPOILER

And there are many other touching and emotional moments in the film.

Another element the disgruntled viewer might miss-out is the amazing visual richery the movie has to offer. The movie's plot is set on an imaginary faraway jungle planet - which is filled with beautiful and visually stunning fantasy creatures, plants, trees, mountains - colorful and intensifying - a celebration for the eyes.

And the 3D is really great. While most other 3D movies makes use of the 3D in a way that looks like they're doing it just to "show-off" - this one incorporates it in a way that looks reasonable and right.
Some objects in the background are farther away than others, some objects in the foreground are closer than others and likewise for the midground - while normal 2D frames have "foregrounds,midgrounds and backgrounds" - this one has those as well - but each one of them actually consists of several different layers of depth (the foreground has several depths, the background has several depths, etc.) - thus, actually adding new ingredients to the whole concept of "frame composition".

Another cool thing about the 3D - is that the movie has 3D subtitles in Hebrew. The subtitles are actually a object in its own on the 3D space - which is usually apparent in the upmost frontal layer - though sometimes you can see other parts of the frame actually appearing "in front" of the subtitles (in those cases - the subtitles appear on the side, or on another location on the frame, so that the other frontal objects won't cover them - it's cool, makes the subtitles naturally blend into the 3D environment...)

If you are ready to suspend your disbelief - open your eyes and accept - you will find this movie to be a thrilling and an exciting experience not like any other movie you've ever seen!

Terminator 4: Salvation

Ridiculously shallow.

In the first movies - we've seen John Connor as a boy and as a young man. We've seen how his mother turned from a feminine chick to a fighter-survivor woman - we know how she raised her son. We know much about the life of John Connor - probably as much as the script-writer himself knows. Nonetheless - In this, 4th movie - John Connor is nothing more than a side-character, almost completely static in its development.

[may contain minor spoilers:]
John meets Kyle Reese for the first time, in this movie. This encounter had so much potential to make it a little bit more exciting - yet, in this movie it lacks any emotionality (or rather, have some extremely unbelievable emotional reactions from Kyle).

All dialogue is extremely shallow - full of cliche 'moral codes'.
Acting is unbuyable, unbelievable.
All characters are like static carton-boards, that doesn't move an inch from where they are at any point of the movie - with the small exception of the protagonist (not John Connor).
Emotional outtakes doesn't work even a bit in this movie.

The protagonist of the movie is a new character no-one ever heard of before in any of the other Terminator movies - Marcus, a character with the cliche 'Robocop Syndrome' (he used to be human - they turned him into half-human half-machine - and then "OMG!! NO!!! the CONFLICT!!! AHH". He is the only character in this movie who experience change - and thus he is the main (and almost the only) mechanism to deliver the premise - which is, of-course - "humans are not machines - they have emotions" or something in those lines. This premise is bluntly and rudely get shouted into your viewing head several times during the movie.

And it's interesting to note, that while this movie tries to "preach" about that 'humans are not programmed machines - they have emotions and can control their own destiny' - ironically - this movie felt extremely mechanic and extremely unemotional

I also found the action-sequences somewhat redundant, though OK and nice.
The DP though, in contrary of the director, actually did a decent job on this - as the photography is pretty nice.

Susan Boyle - an overnight sensation

Susan Boyle. A plain-looking scottish 47 years old woman, went on to audition in the talent show - "Britian's Got Talent" and stunned the skeptical audience and judges with her incredible singing.

If you haven't seen the clip of her performance yet, you really should:
http://www.youtube.com/watch?v=8OcQ9A-5noM
(embedding option was canceled for this clip - so click on the link to watch it over at YouTube).

The clips of Susan's performance on the show - got over 25 million views on YouTube, in just a few days.

Someone registered the domain www.susan-boyle.com and started a Susan fan-site. One of the owners of the company that hosts that domain -says he's never seen such a rapid growth of hits to any of his sites, jupming to 400,000 hits in just a few days.

She was interviewed on the Larry King live show on CNN:


She also sang some more on Larry:


There were reports about an only recording she did in the past, in 1999, for a charity album, singing "Cry Me a River".

This performance sounds even more astounding than her performance in Britian's Got Talent.

Reports have also been made about a future duet performance with Susan and her idol singer Elaine Page.

Ashton Kutcher vs. CNN

So, a few days ago actor Ashton Kutcher noticed something interesting about his Twitter account:



then, Larry King of CNN heard and responded:


So Ashton added, in response:


Then, Larry talked about this in his show:


Ashton said that if he'll beat CNN's "breaking news" Twitter account to a million followers before they do - he will also donate 10,000 mosquito bed nets to charity for World Malaria Day . CNN said they will match it.

Meanwhile video-game company Electronic Arts (EA) - announces on their Twitter that the 1,000,000th follower of Ashton's Twitter (if he wins) - will be made into a playable Sim character in their upcoming Sims 3 game - and he will also get free copies of every game the company will release in 2009.

Then things got even more crazy:


Meanwhile, CNN had been actually showing 'breaking news' updates in their TV channel - about the situation with this 'contest'.



Check out Ashton and his gang sitting around the house - broadcasting themselves live (with wife Demi Moore wandering around) - while watching and waiting to see if they will reach 1million before CNN does:
http://www.ustream.tv/recorded/1394392



So... did Ashton win?




The real winners - are of-course: Twitter, which just added even more public attention to their (silly little) thing, CNN, Larry King, Ashton, EA, and, yeah... maybe some 10,000 Africans got a little something from it as well
...

למה Watchmen הוא סרט רע.

אזהרה! יש פה המון המון ספויילרים!

אין לסרט גיבור. אין תשובה לשאלה "מי הדמות (או הדמויות) הראשית (או הראשיות) של הסרט?"
אין הבנייה של הדמויות. אין סיבה של ממש או לגיטימציה לכמעט אף אחד מהמעשים שלהם.
שעתיים וחצי של סרט - ואני לא יכול לספר לך כמעט כלום על אף דמות מעבר לכמה פרטים יבשים ושטחיים.

זה בסדר עקרונית להתחיל עלילה מ"הווה" מסויים ולבנות את הדמויות מ"סיפורים מהעבר" (למרות ש"פלאשבקים" הם הפתרון הכי קל בעולם בשביל תסריטאי - והאתגר האמיתי זה ללמד את הצופה על הרקע והעבר של דמות - דרך המעשים שלו בהווה (מה שלא קורה בכלל בסרט הזה)) - אבל גם הפלאשבקים בסרט שאמורים לגרום לי להבין את המוטיבציות של הדמויות - שטחיות להחריד.
הסצינה שהקומידיאין יושב במיטה עם דמעות ומתלונן על כמה שהעולם פאקד-אפ ("נקודת המשבר" של הדמות שלו) - הייתה קריקטורה מגוכחת, לא אמינה, חסרת גישור לשום דבר שהראו על הקומידיאן לפני זה. לא האמנתי לו לשנייה, לא רק כי המשחק שלו היה נמוך - אלא גם כי לא הראו לי שום 'דרך' אצלו, שום 'פעולה' מצידו שתגרום לי להזדהות או להבין מאיפה המשבר הזה הגיע. הסצינה שהוא הורג את הווייטנאמית (שהמגלמת שלה ניחנה באובר-אקטינג משווע!) ואז מתמרמר על ג'ון שהוא "לא עצר בעדו" היא אווילית.
ואז הקומידיאן אומר לו: "לא עצרת אותי - כי לא איכפת לך יותר בכלל מבני אנוש!" -
זו דוגמא אחת מני רבות לאיך שהתסריטאי בנה לדמויות משפטים - שפשוט מסבירים מילה במילה, בחוסר עדינות ובלי שמץ סאבטקסט - מה הקטע של כל דמות. והדבר חוזר על עצמו באינספור הזדמנויות בסרט; דמות אומרת "לי" - מסבירה לצופה באופן מילולי ובוטה: "אני מרגיש X! אני הולך לעשות עכשיו Y בגלל ש-Z" - במקום להראות את זה דרך פעולות או אלמנטים עלילתיים - כמו בסרטי קולנוע נורמליים.


אחד מהאלמנטים הכי בסיסיים ואלמנטריים בתסריט, מעין "כלל ברזל" - הוא להחליט דבר ראשון - מי ה"מספר", כלומר מאיזו נקודת מבט אנחנו רואים את הסיפור, דרך מי אנחנו "חווים" אותה. ברגע שמחליטים על זה - יש קו עלילתי ברור, והמאורעות שנגלים לצופה תמיד מתקשרים לאותו מספר (שהוא לרוב הדמות הראשית בסרט) - וכך בד בבד גם נבנית דמותו ומשתנה בהתאם למאורעות.

זה לא קרה בסרט הזה.
פתאום אני עם רורשך - ושומע ווייס אובר שלו מקריא מהיומן שלו - פתאום אני עם דמות אחרת לגמרי.

אני אוהב בד"כ סרטים שעושים "שילוב" של כמה סיפורים. אבל יש סרטים שזה עובד כי עשו את זה באופן מוצלח. ב Pulp-Fiction כל סיפור - הוא סיקוונס מהוקצע ומובנה בפני עצמו. שברור בו מי הן הדמויות הראשיות, ברור דרך מי אנחנו חווים את הסיפור (וברור מהו) - והקישור בין הסיפורים השונים נעשה באמצעות כל מיני אלמנטים מקשרים ברורים בין הסיפורים של הדמויות.

ב-Watchmen יש קפיצות לולייניות לא ברורות בין איזה 5 נקודות מבט שונות - וקפיצות אקרובוטיות בין זמנים - שמבלבלות את הצופה ומסובבות לו את הראש - ועושות רושם שכאילו הסרט נערך על-ידי עורך חובבן.

הקישורים בין הקפיצות האלה - כמעט ולא קיימים אם בכלל.
פתאום אנחנו קופצים לסיקוונס פואטי שמנסה להראות לנו עד כמה אנושיים ו"שבירים" הם גיבורי-על כשהם בלי התחפושת - ועד כמה התחפושת שלהם היא "מעטה" שמחפה על האנושיות שלהם - ורק כשהם עוטים בה הם מרגישים "על-אנושיים" (או לחלופין "מה שהם באמת") (אני מדבר על הסיקוונס עם Night-Owl וההיא, עם סצינת המין האימפוטנטית -> בוא נשים תחפושות ונציל אנשים -> סצינת מין לוהטת וצבעונית כי עכשיו אנחנו בתחפושת). זו הייתה דווקא סצינה יחסית סבירה ויחסית בנוייה טוב ומצליחה להעביר משהו (על אף שבבוטות האופיינית של הסרט)- אבל... מנותקת לגמרי מהתמה של כל שאר הסרט - ולא מקושרת באף מקום או דרך לפרמיס הראשי של הסרט. מעין אנקדוטה מבודדת שהיוצרים כאילו "דחפו בכח" לסרט.

הפלאשבק מהילדות (=בואו נסביר לכם איך הגעתי למה שאני היום) של רורשאך היה אדיוטי - לא עזר לי להבין או לקבל איזה הבנה לדמות שלו - מעבר לרמה שטחית ("מישהו הרביץ לי כשהייתי קטן - אז התחלתי לשים מסכה ולהיות אלים?")

ויש כל-כךךך הרבה דברים בסרט שחוזרים על עצמם - שוב ושוב ושוב - ואומרים בדיוק את אותו הדבר שכל מופע נוסף שלהם מעבר לראשון נראה חסר-תכלית עלילתית של ממש - חסר תרומה לאיזושהי התפתחות לסרט, לסיפור או לדמויות;
הסמל הצהוב של הקומדיאן נופל בהילוך איטי. ואח"כ שוב, הוא נופל, בהילוך איטי. ושוב, הנה, הוא מתגלגל, ויש קלוז אפ עליו, והוא נופל עוד פעם, ותיראו איך הוא נופל! ויש עליו כתם דם.
בסדר, הבנו! הdownfall של הקומידיאן. אוקיי - מספיקה פעם אחת!
או כשרורשאך עובר מבחן רורשאך (אה, שנון).
- "מה אתה רואה פה?" (רואים דם, אלימות, מכות וכו').
- (עונה תשובה שליווה וסתמית).
- "ומה אתה רואה פה?" (דם, אלימות, מכות).
- (תשובה שליווה וסתמית).
- "ופה?" (אלימות)
- (תשובה סתמית).

וכו'.
יצאתי מהסרט בהרגשה כאילו התסריטאי כתב דראפט, קרא אותו ואז אמר לעצמו:
"הממ.. זה לא נראה לי מספיק מובן. נוסיף הסבר. המממ... גם זה לא מובן... נוסיף עוד הסבר" - וכך, ערך והוסיף עוד ועוד הסברים, יותר ויותר מופשטים, בוטים ו"מאכילים בכפית" - עד שיצא לו מישמש אחד גדול שמשלב מינימום פעולות ('פעולה' של דמות זה חומר הגלם הבסיסי של תסריטאי קולנוע וזה שהוא אמור להשתמש בו הכי הרבה כדי לספר את הסיפור. שאר אלמנטים, כמו דיאלוגים, ווייס-אוברים ופלאשבקים - הן "שכבות נמוכות יותר" (או "גבוהות" אם מדברים במונחים של תכנות מחשבים) - של כלים קולנועיים לספר סיפור - שמשתמשים בהם אם זה לא מצליח בשכבת ה'פעולות' הראשונה) - עם טונה של הסברים ו"התנצלויות לצופה" על זה שאולי הוא לא מבין משהו. וגם יש תחושה מייגעת של נסיון "לדחוס" כל-כך הרבה לסרט אחד - ובגלל שלא היה מקום להרחיב על כל הדמויות שהוא רצה - נוצר מצב שכל הדמויות נותרו שטוחות להחריד (או, מניחות שהצופה קרא את הקומיקס לפני הסרט ויכול "להבין לבד" - הנחה שהיא בעיניי פסולה (לדוגמא, הסיבה ל"כתמי-הדיו" המשתנים על המסיכה של רורשאך שמוסברת בקומיקס אבל לא בסרט)).
אגב, התסריטאי יצא בהצהרה לתקשורת לא מזמן שבה הוא "מבקש מהצופים שייראו את הסרט עוד פעם". מן הסתם, הוא בעצמו יודע עד כמה מבולבל מה שהוא כתב; ובכלל, אם תסריטאי של סרט "מבקש" ממך לראות את הסרט שלו עוד פעם - זה אומר משהו על הסרט (והמשהו הזה זה לא: "הוא כל-כך עמוק ופרופאונדי - שאי-אפשר להבין אותו בצפייה ראשונה. תנו לי להבין את הסרט בצפייה ראשונה - ובצפייה השנייה "לקבל את הרובדים הנוספים" ו"לראות דברים שלא ראיתי קודם" וכאלה. את "החוש השישי" הבנתי טוב מאוד בצפייה ראשונה בלי שברוס וויליס ייצעק לי כל 5 דקות בסרט: "היי! אני בעצם מת! אתה מבין?").

וכן, הבנתי שהוא ראה לנכון להעמיס כ"כ הרבה על הסרט, כדי שכשנגיע ל"קתרזיס" ולנקודת השיא שלו, הנקודה שבה מועבר הפרמיס של הסרט (שהוא,
דרך אגב: "אוייב משותף - מביא לאיחוד וסולידריות בין כל בני-האדם". ואגב, 'פרמיס' אמור להיות משהו - שכל אחד מחלקי ופרטי הסרט איכשהו תורם או מוביל אליו לאט-לאט. מה שלא קרה בסרט הזה, כאמור, שניסה פתאום לסטות ולספר לי איזה 200,000 אנקדוטות ומשלים אחרים) ונוכל "לקבל את כובד משקלו" - אבל לי זה לא עבד. מצטער.

ואני לא מישהו ש"מסתייג מסרטי קומיקס", או משהו כזה. ספיידרמן 1 ו 2 הם מבין הסרטים האהובים עליי (שלא לדבר על the Dark Knight המופתי). Sin City היה ממש סבבה, ואפילו את 300 די חיבבתי.
וכולם אחלה דוגמאות לאדפטציות מוצלחות של קומיקס לסרט קולנוע.

Watchmen פשוט סרט רע. והדוגמאות שנתתי פה הן רק על קצה המזלג.

והבנתי שעשו אותו כמו שעשו אותו כדי "לא לפגוע במעריצים של הקומיקס" - אז פשוט "לקחו אותו", כמו שהוא בקומיקס, ו"הדביקו" אותו על 'סרט' עם שחקנים ואפקטים. לא הייתה אדפטצייה - הייתה העברה ישירה ממדיום א' (קומיקס) למדיום ב' (קולנוע) - תוך זריקה של, חוסר התחשבות ב, וחוסר העזרות בעקרונות קריטיים של מדיום ב'.

אז, מה הטעם בלעשות סרט קולנוע, אם אתה לא הולך לעשות סרט קולנוע?