יום ראשון, 15 במרץ 2009

למה Watchmen הוא סרט רע.

אזהרה! יש פה המון המון ספויילרים!

אין לסרט גיבור. אין תשובה לשאלה "מי הדמות (או הדמויות) הראשית (או הראשיות) של הסרט?"
אין הבנייה של הדמויות. אין סיבה של ממש או לגיטימציה לכמעט אף אחד מהמעשים שלהם.
שעתיים וחצי של סרט - ואני לא יכול לספר לך כמעט כלום על אף דמות מעבר לכמה פרטים יבשים ושטחיים.

זה בסדר עקרונית להתחיל עלילה מ"הווה" מסויים ולבנות את הדמויות מ"סיפורים מהעבר" (למרות ש"פלאשבקים" הם הפתרון הכי קל בעולם בשביל תסריטאי - והאתגר האמיתי זה ללמד את הצופה על הרקע והעבר של דמות - דרך המעשים שלו בהווה (מה שלא קורה בכלל בסרט הזה)) - אבל גם הפלאשבקים בסרט שאמורים לגרום לי להבין את המוטיבציות של הדמויות - שטחיות להחריד.
הסצינה שהקומידיאין יושב במיטה עם דמעות ומתלונן על כמה שהעולם פאקד-אפ ("נקודת המשבר" של הדמות שלו) - הייתה קריקטורה מגוכחת, לא אמינה, חסרת גישור לשום דבר שהראו על הקומידיאן לפני זה. לא האמנתי לו לשנייה, לא רק כי המשחק שלו היה נמוך - אלא גם כי לא הראו לי שום 'דרך' אצלו, שום 'פעולה' מצידו שתגרום לי להזדהות או להבין מאיפה המשבר הזה הגיע. הסצינה שהוא הורג את הווייטנאמית (שהמגלמת שלה ניחנה באובר-אקטינג משווע!) ואז מתמרמר על ג'ון שהוא "לא עצר בעדו" היא אווילית.
ואז הקומידיאן אומר לו: "לא עצרת אותי - כי לא איכפת לך יותר בכלל מבני אנוש!" -
זו דוגמא אחת מני רבות לאיך שהתסריטאי בנה לדמויות משפטים - שפשוט מסבירים מילה במילה, בחוסר עדינות ובלי שמץ סאבטקסט - מה הקטע של כל דמות. והדבר חוזר על עצמו באינספור הזדמנויות בסרט; דמות אומרת "לי" - מסבירה לצופה באופן מילולי ובוטה: "אני מרגיש X! אני הולך לעשות עכשיו Y בגלל ש-Z" - במקום להראות את זה דרך פעולות או אלמנטים עלילתיים - כמו בסרטי קולנוע נורמליים.


אחד מהאלמנטים הכי בסיסיים ואלמנטריים בתסריט, מעין "כלל ברזל" - הוא להחליט דבר ראשון - מי ה"מספר", כלומר מאיזו נקודת מבט אנחנו רואים את הסיפור, דרך מי אנחנו "חווים" אותה. ברגע שמחליטים על זה - יש קו עלילתי ברור, והמאורעות שנגלים לצופה תמיד מתקשרים לאותו מספר (שהוא לרוב הדמות הראשית בסרט) - וכך בד בבד גם נבנית דמותו ומשתנה בהתאם למאורעות.

זה לא קרה בסרט הזה.
פתאום אני עם רורשך - ושומע ווייס אובר שלו מקריא מהיומן שלו - פתאום אני עם דמות אחרת לגמרי.

אני אוהב בד"כ סרטים שעושים "שילוב" של כמה סיפורים. אבל יש סרטים שזה עובד כי עשו את זה באופן מוצלח. ב Pulp-Fiction כל סיפור - הוא סיקוונס מהוקצע ומובנה בפני עצמו. שברור בו מי הן הדמויות הראשיות, ברור דרך מי אנחנו חווים את הסיפור (וברור מהו) - והקישור בין הסיפורים השונים נעשה באמצעות כל מיני אלמנטים מקשרים ברורים בין הסיפורים של הדמויות.

ב-Watchmen יש קפיצות לולייניות לא ברורות בין איזה 5 נקודות מבט שונות - וקפיצות אקרובוטיות בין זמנים - שמבלבלות את הצופה ומסובבות לו את הראש - ועושות רושם שכאילו הסרט נערך על-ידי עורך חובבן.

הקישורים בין הקפיצות האלה - כמעט ולא קיימים אם בכלל.
פתאום אנחנו קופצים לסיקוונס פואטי שמנסה להראות לנו עד כמה אנושיים ו"שבירים" הם גיבורי-על כשהם בלי התחפושת - ועד כמה התחפושת שלהם היא "מעטה" שמחפה על האנושיות שלהם - ורק כשהם עוטים בה הם מרגישים "על-אנושיים" (או לחלופין "מה שהם באמת") (אני מדבר על הסיקוונס עם Night-Owl וההיא, עם סצינת המין האימפוטנטית -> בוא נשים תחפושות ונציל אנשים -> סצינת מין לוהטת וצבעונית כי עכשיו אנחנו בתחפושת). זו הייתה דווקא סצינה יחסית סבירה ויחסית בנוייה טוב ומצליחה להעביר משהו (על אף שבבוטות האופיינית של הסרט)- אבל... מנותקת לגמרי מהתמה של כל שאר הסרט - ולא מקושרת באף מקום או דרך לפרמיס הראשי של הסרט. מעין אנקדוטה מבודדת שהיוצרים כאילו "דחפו בכח" לסרט.

הפלאשבק מהילדות (=בואו נסביר לכם איך הגעתי למה שאני היום) של רורשאך היה אדיוטי - לא עזר לי להבין או לקבל איזה הבנה לדמות שלו - מעבר לרמה שטחית ("מישהו הרביץ לי כשהייתי קטן - אז התחלתי לשים מסכה ולהיות אלים?")

ויש כל-כךךך הרבה דברים בסרט שחוזרים על עצמם - שוב ושוב ושוב - ואומרים בדיוק את אותו הדבר שכל מופע נוסף שלהם מעבר לראשון נראה חסר-תכלית עלילתית של ממש - חסר תרומה לאיזושהי התפתחות לסרט, לסיפור או לדמויות;
הסמל הצהוב של הקומדיאן נופל בהילוך איטי. ואח"כ שוב, הוא נופל, בהילוך איטי. ושוב, הנה, הוא מתגלגל, ויש קלוז אפ עליו, והוא נופל עוד פעם, ותיראו איך הוא נופל! ויש עליו כתם דם.
בסדר, הבנו! הdownfall של הקומידיאן. אוקיי - מספיקה פעם אחת!
או כשרורשאך עובר מבחן רורשאך (אה, שנון).
- "מה אתה רואה פה?" (רואים דם, אלימות, מכות וכו').
- (עונה תשובה שליווה וסתמית).
- "ומה אתה רואה פה?" (דם, אלימות, מכות).
- (תשובה שליווה וסתמית).
- "ופה?" (אלימות)
- (תשובה סתמית).

וכו'.
יצאתי מהסרט בהרגשה כאילו התסריטאי כתב דראפט, קרא אותו ואז אמר לעצמו:
"הממ.. זה לא נראה לי מספיק מובן. נוסיף הסבר. המממ... גם זה לא מובן... נוסיף עוד הסבר" - וכך, ערך והוסיף עוד ועוד הסברים, יותר ויותר מופשטים, בוטים ו"מאכילים בכפית" - עד שיצא לו מישמש אחד גדול שמשלב מינימום פעולות ('פעולה' של דמות זה חומר הגלם הבסיסי של תסריטאי קולנוע וזה שהוא אמור להשתמש בו הכי הרבה כדי לספר את הסיפור. שאר אלמנטים, כמו דיאלוגים, ווייס-אוברים ופלאשבקים - הן "שכבות נמוכות יותר" (או "גבוהות" אם מדברים במונחים של תכנות מחשבים) - של כלים קולנועיים לספר סיפור - שמשתמשים בהם אם זה לא מצליח בשכבת ה'פעולות' הראשונה) - עם טונה של הסברים ו"התנצלויות לצופה" על זה שאולי הוא לא מבין משהו. וגם יש תחושה מייגעת של נסיון "לדחוס" כל-כך הרבה לסרט אחד - ובגלל שלא היה מקום להרחיב על כל הדמויות שהוא רצה - נוצר מצב שכל הדמויות נותרו שטוחות להחריד (או, מניחות שהצופה קרא את הקומיקס לפני הסרט ויכול "להבין לבד" - הנחה שהיא בעיניי פסולה (לדוגמא, הסיבה ל"כתמי-הדיו" המשתנים על המסיכה של רורשאך שמוסברת בקומיקס אבל לא בסרט)).
אגב, התסריטאי יצא בהצהרה לתקשורת לא מזמן שבה הוא "מבקש מהצופים שייראו את הסרט עוד פעם". מן הסתם, הוא בעצמו יודע עד כמה מבולבל מה שהוא כתב; ובכלל, אם תסריטאי של סרט "מבקש" ממך לראות את הסרט שלו עוד פעם - זה אומר משהו על הסרט (והמשהו הזה זה לא: "הוא כל-כך עמוק ופרופאונדי - שאי-אפשר להבין אותו בצפייה ראשונה. תנו לי להבין את הסרט בצפייה ראשונה - ובצפייה השנייה "לקבל את הרובדים הנוספים" ו"לראות דברים שלא ראיתי קודם" וכאלה. את "החוש השישי" הבנתי טוב מאוד בצפייה ראשונה בלי שברוס וויליס ייצעק לי כל 5 דקות בסרט: "היי! אני בעצם מת! אתה מבין?").

וכן, הבנתי שהוא ראה לנכון להעמיס כ"כ הרבה על הסרט, כדי שכשנגיע ל"קתרזיס" ולנקודת השיא שלו, הנקודה שבה מועבר הפרמיס של הסרט (שהוא,
דרך אגב: "אוייב משותף - מביא לאיחוד וסולידריות בין כל בני-האדם". ואגב, 'פרמיס' אמור להיות משהו - שכל אחד מחלקי ופרטי הסרט איכשהו תורם או מוביל אליו לאט-לאט. מה שלא קרה בסרט הזה, כאמור, שניסה פתאום לסטות ולספר לי איזה 200,000 אנקדוטות ומשלים אחרים) ונוכל "לקבל את כובד משקלו" - אבל לי זה לא עבד. מצטער.

ואני לא מישהו ש"מסתייג מסרטי קומיקס", או משהו כזה. ספיידרמן 1 ו 2 הם מבין הסרטים האהובים עליי (שלא לדבר על the Dark Knight המופתי). Sin City היה ממש סבבה, ואפילו את 300 די חיבבתי.
וכולם אחלה דוגמאות לאדפטציות מוצלחות של קומיקס לסרט קולנוע.

Watchmen פשוט סרט רע. והדוגמאות שנתתי פה הן רק על קצה המזלג.

והבנתי שעשו אותו כמו שעשו אותו כדי "לא לפגוע במעריצים של הקומיקס" - אז פשוט "לקחו אותו", כמו שהוא בקומיקס, ו"הדביקו" אותו על 'סרט' עם שחקנים ואפקטים. לא הייתה אדפטצייה - הייתה העברה ישירה ממדיום א' (קומיקס) למדיום ב' (קולנוע) - תוך זריקה של, חוסר התחשבות ב, וחוסר העזרות בעקרונות קריטיים של מדיום ב'.

אז, מה הטעם בלעשות סרט קולנוע, אם אתה לא הולך לעשות סרט קולנוע?