הסכר נפרץ
צוות הכותבים רחב ההיקף של "שבוע סוף החדש" מורכב משני דורות של כותבים. המבוגרים יותר לקחו חלק בכתיבה בתוכניות ותיקות כמו 'זהו-זה' ו'החרצופים', והצעירים יותר מלווים כבר שנים תוכניות פאנלים למיניהם כמו "משחק מכור" ותוכניות אירוח ליליות.
אי-אילו שינויים, חלקם פוליטיים, חלקם כלכליים, חלקם מבוססים נתוני-צפייה – בערוצים המסחריים השונים ובזכייניות הטלוויזיה השונות – גרמו לכל הכותבים האלה (שרובם מכירים אלה את אלה ועבדו ביחד בעבר) להתנקז אל הפרוייקט החדש ועתיר התקציב של רשת: "שבוע סוף החדש".
הכותבים האלה הם אנשים פסיכיים (במובן החיובי של המילה) ומוכשרים שבמשך שנים הוגבלו בתוצרת כתיבתם על-ידי מחסורים תקציביים, צנזורות, דעת קהל ועריצותם של מעסיקיהם (שהם, מצידם הוגבלו על-ידי האנשים שמעליהם). אך נראה שהפעם, כתוצאה מהמאבק האימתני והעיקש בין שתי הזכייניות על ההובלה בבידור הישראלי – הוסר הרסן – והכותבים האלה יוכלו ליישם, סוף-סוף – הזיות שבעבר, בתוכניות אחרות, תמיד נדחפו למגירה.
וכך, סוף כל סוף, אחרי 24 שנים של תוכניות פאנלים עם ברברת אינסופית של אנשים היושבים מסובים ליד שולחן (שחלקן היו מצחיקות, כן?) – הועלה על מסך הטלוויזיה בפריים טיים – הומור פיזי.
המערכון שבו מיה דגן כמטפלת זרה מאכילה את שי אביבי כיקה זקן ונרגן בכף ידה החשופה ודוחפת לו את כל האוכל לתוך הלוע, שנוזל על חולצתו וניתז מפיו בזמן שהוא מדבר;
בעוד צופים רבים מסתכלים ואומרים "איייכס. זה דוחה" ומעבירים ערוץ –
אני נעמד על רגליי ומוחא כפיים לטלוויזיה – מריע לכותבים בתשואות, מריע לקברניטי רשת שהעיזו, שהיה להם את האומץ לאשר למערכון כזה לעלות לשידור בזמן צפיית שיא ומריע לשי ומיה שהלכו עם זה עד הסוף.
כן, זה דוחה – אבל זה חלק מהקסם של זה – וזה מה שגורם לזה גם להיות מצחיק.
כי גם להומור פיזי מגיע לעלות על מסכינו. גם לו יש מקום בתוכנית בידור.
ויפה שעת אחת קודם.
(אגב, למי שזה מאוד חשוב וקריטי – היה גם פאנץ' "שהצדיק" את זה בסוף המערכון. למי שהחמיץ אותו – שייצפה בו שוב).
ותוך כדי, המערכון הזה נגע גם בשכבות ומסרים מסויימים מוכרים הנוגעים לחברה הישראלית של ימינו.
כבר הספיקו גורמים בתקשורת לקטול את המערכון הנ"ל, ולפטור אותו כ"גועל נפש חסר מטרה".
הומור טוב זה לא רק "בדיחה מילולית נוקבת ומתוחכמת" - לפעמים זה גם נונסנס מעורר גועל, כפי שידעו זאת היטב ג'ון קליז, גרהם צ'פמן, טרי ג'ונס וחבריהם לחבורת מונטי פייתון:
או המערכון עם החטוף האתיופי. מי שמשום מה חשב לעצמו בעת הצפייה ש"המערכון הוא גזעני" - החמיץ בצורה מחפירה את העניין.
פרמיס של "אפילו חוטפים ערבים לא מקבלים חטוף שהוא אתיופי" - הוא בדיוק -קיצוני ומוגזם- ברמה שמערכון סאטירי שרוצה להגיד אמירה מסויימת על גזענות בישראל ובצבא - צריך להיות. והוא בדיוק אבסורדי (האתיופי מנסה לשכנע את חוטפיו: "אבל אני קצין!") כמו שמערכון כזה צריך להיות...
או, גם, המערכון של האישה הרוצה להתחתן עם החיה הכלואה והרב שמתייעץ עם צב - מערכון על גבול הנונסנס - עוד דבר שאין ממנו מספיק בתוכניות הומור ישראליות!
Saturday Night Live עושה עלייה
פורמט התוכנית, על אף שהוא נשמע ומריח קצת כמו "משהו שראינו כבר" – הוא למעשה חדשני לארץ ולא נוסה פה לעולם (או לפחות, מאז שהתחילה טלוויזיה מסחרית בארץ, כי תכל'ס 'זהו-זה' היה כזה רק עם עלילה שמתפרשת על פרק, אלא אם כן אני שוכח משהו) – תוכנית שמבוססת רובה על מערכוני אולפן – מערכונים שמבוצעים בסט מתופאר מול קהל חי ('ארץ נהדרת' למשל, היא תוכנית שמבוססת על פאנל של שחקנים שמחקים דמויות שמרביצות וואן-ליינרים ליד השולחן, ומתובלת בקצת מערכוני חוץ או אולפן שהוקלטו מראש). הפורמט הזה הוא, כמובן, הפורמט של תוכנית המערכונים הכי ותיקה בטלוויזיה האמריקאית: Saturday Night Live. והאתגר של כותבי 'שבוע סוף החדש' ויוצריה היה להצליח "לתרבת" את התוכנית וליישם אותה בצורה 'ישראלית'.
וגם כאן, לדעתי, הם עושים עד עכשיו עבודה טובה מאוד.
בנוסף, ההשקעה הגדולה והעצומה בסיגנון, בתפאורה המושקעת לפרטי פרטים ובאיפור ובתלבושות ראוי מאוד להערכה ובהחלט מוסיף לטובה ומעשיר את העולם של התוכנית.
גם היישום של עניין ה"משתתף המתחלף", כשבכל תוכנית מופיע אמן אורח בחלק מהמערכונים ביחד עם צוות התוכנית - עובד טוב ומוסיף עניין.
האינטליגנציה של אריאנה מלמד
המערכונים עובדים. הם מצחיקים. הם כתובים בצורה מהקוצעת ומדוייקת. הם מצליחים לקחת רעיונות טובים ולהשתגע איתם – ללכת איתם רחוק, למתוח אותם ולהגיע איתם לרמה שיוצרת (לדעתי ולהרגשתי, כן?) סיפוק.
הנה דוגמא טובה:
לקחת את העובדה שלשמעון פרס \המכובד\ יש ערוץ וידאו ביוטיוב – אתר שידוע ומאופיין ב-Memeים פסיכיים כגון Lolcats וה Star Wars Kid ולזווג את שני אלה ביחד – הוא רעיון קומי מצויין (ומתבקש) – והיישום גם יצא מעולה (כולל הרעיון המגניב שפרס מציע פתרונות טכניים ל'בעיה').
אריאנה מלמד, בביקורתה על התוכנית בוואינט, כותבת:
אז אה.... לא.
מוטיב חוזר, הוא דבר הכרחי ורצוי כמעט בכל מערכון קומי טוב, ואין לו שום קשר ל"אינטליגנציה של הצופה".
מוזר קצת, גם, שהיא שיבחה באותו מאמר ממש את מערכון ה"אשכנזים בוכים" (המצויין!) כשכתבה: "זה קרה ב"גם אשכנזים בוכים", פרודיה מצוינת על סדרות הדרמה הנוגות ועתירות השתיקות בהן תמיד מישהו מביט מבעד לחלון ומישהו מתייסר באופן אמנותי". –
שגם הוא, כמובן, מבוסס על מוטיב חוזר - אך דחתה על הסף את שימושו של המוטיב החוזר במערכונים של הפיצוציה ושל העוזרת הזרה. הסיבה, אולי, נעוצה בעובדה שפרודיה על דרמות ישראליות מתיפייפות – מדבר אל אריאנה, בתור מבקרת תרבות ותיקה, ואילו מערכונים אחרים לא (זו רק הנחה שלי).
השימוש במוטיב חוזר הוא חשוב ותורם בשני מישורים עיקריים:
1. הוא הופך לסממן, מזהה של דמות מסויימת – בצורת משפט או התנהגות מסויימת שהדמות נוהגת לחזור עליה – 'ארץ נהדרת' עשו זאת בהצלחה יתרה בעונותיה הראשונות עם לובה, הפילוסים ועוד ועוד, SNL עשו ועושים את זה כבר מליון שנה – ואין סיבה ש'שבוע סוף החדש' לא תעשה את זה גם – והם עושים זאת בהצלחה ("המחבלים הערבים" מעולים, הכתבת שמדווחת הכול מסלון ביתה על הספה וגם שתי המאבטחות
בשדה התעופה משעשעות במוטיבים החוזרים שלהם).
2. הדבר השני ששימוש במוטיב חוזר תורם לו – הוא "הרחבה" של רעיון עד מיצוי.
אם יש רעיון טוב, אם יש פרמיס מבטיח – אין סיבה שלא לחזור על משהו שמדגיש אותו כמה פעמים בוריאציות שונות (בקומדיה, כן? בכל ז'אנר אחר זה אסור) - כי ככה הוא רק מוסיף להמחשתו הקומית.
שוב, דוגמא טובה לכך היא מערכון פרס ביוטיוב שלמעלה.
זה מצחיק להביא לפרס חתול עם פסנתר – אבל כשנותנים לו לשים מנטוס בקולה ומביאים לו לשחק עם לייטסייבר – אז זה כבר קורע ומוביל למיצוי (מבחינה חיובית).
חוץ מזה, באופן כללי ומשחר ההומור – לחזור על משהו זה מצחיק;
ואם אריאנה עדיין לא השתכנעה בזה – שתשאל את ג'ף דונהם ו-110 מליון הצופים שלו:
(תאמיני לי שגם אחרי הפעם הרביעית שהבובה של ג'ף חזרה על המשפט:
"!Silence! I kill you!" – לא הרגשתי בכלל שהוא "מזלזל באינטליגנציה שלי").
מיועדת לקהל צעיר?
אני חושב (באופן שאפשר להתווכח עליו) שהרעיונות, הכתיבה והיישום שלהם בתוכנית מדברת אל "קהל צעיר" (בני דורי, +20-30+) שמכיר טוב מאוד דברים כמו הMemeים ביוטיוב, או הבחור המעצבן ההוא בפיצוציה. אפשר אולי (באופן שאפשר מאוד להתווכח עליו) להשוות בערך את העניין ל"יריבות" האחרונה באמריקה בין ג'יי לנו לקונאן אוברייאן – צופיו הנאמנים של קונאן מורכב מצעירים בני 20 ו-30 ואילו היחידים שעדיין צופים בנסיונות העתיקים של ג'יי להצחיק הם אנשים בגילאי 60-70, שצופים בה רק כדי להצליח להירדם באמצע הבדיחה, או מטעמים נוסטלגיים.
אבל אפשר להתווכח על זה.
שחקנים שמתחברים לטקסטים
עוד אלמנט חשוב שמתבטא בתוכנית – הוא (לשם שינוי) הכבוד שרוחשים הפרפורמרים לטקסט שכתבו להם.
במעט שראיתי מהעונה הקודמת (והנוראית) – הרגשתי שרוב הטאלנטים שם לא פחות מ-בזים לטקסטים שנתנו להם ולא מאמינים בשיט למה שהם "מדקלמים" (והדבר היה ניכר מאוד בתוכנית ה"מאחורי הקלעים" שעשו על שבוע סוף הישן, למי שהצליח לקרוא את פניהם של השחקנים בחזרות) – והתוצאה כמובן הייתה ביצועים דלוחים שנראו כמו מערכונים של מסיבת סיום בי"ב.
הפעם, השחקנים מרביצים משחק אמין, נוקב ומשכנע. זה מרגיש כאילו הם באמת רוצים לתת מעצמם (בעוד השכנים שלהם מ'ארץ נהדרת' כבר נראים שחוקים ועייפים) – אפילו הוותיקים שביניהם כמו שי אביבי, שפעם ראשונה שאני מצליח לצפות בו בלי להרגיש "תחושת אי נוחות בלתי מוסברת" שעלתה בתוכי בכל פעם שראיתי אותו במשהו בטלוויזיה מאז 'החמישייה', כמו שזו גם הפעם הראשונה שאני מצליח לראות בטלוויזיה את שירי גדני ולהאמין למה שאני רואה.
והחיבור הזה – בין כותבים מצויינים לשחקנים מוכשרים – עושה פלאים.
הכתיבה מוציאה משחקנים שהם בד"כ מוכשרים, כמו רועי בר נתן והדר לוי, את המיטב.
מיה דגן חוזרת לימים טובים יותר (אבל לא צריכה להנחות. לעולם).
ושלומי קוריאט, שפעם הצטייר בעיני כדי "סתמי" – מפליא להפגין את יכולותיו הקומיות.
וכל השאר עושים עבודה טובה גם כן.
בניגוד גמור למה שאריאנה כתבה בכתבה שלה – אני לגמרי מרגיש שהתפקידים שניתנים לכל השחקנים – הולמים אותם ומתאימים להם בצורה מדוייקת.
לדעתי, "שבוע סוף החדש", תיזכר לימים כתוכנית קאלט. מקווה שהם לא יתקפלו שם ברשת ושימשיכו לתת דרור לשיגעונותיהם הנהדרים של הכותבים.
יובל.
*התמונות לקוחות מאתר 'רשת'.
צוות הכותבים רחב ההיקף של "שבוע סוף החדש" מורכב משני דורות של כותבים. המבוגרים יותר לקחו חלק בכתיבה בתוכניות ותיקות כמו 'זהו-זה' ו'החרצופים', והצעירים יותר מלווים כבר שנים תוכניות פאנלים למיניהם כמו "משחק מכור" ותוכניות אירוח ליליות.
אי-אילו שינויים, חלקם פוליטיים, חלקם כלכליים, חלקם מבוססים נתוני-צפייה – בערוצים המסחריים השונים ובזכייניות הטלוויזיה השונות – גרמו לכל הכותבים האלה (שרובם מכירים אלה את אלה ועבדו ביחד בעבר) להתנקז אל הפרוייקט החדש ועתיר התקציב של רשת: "שבוע סוף החדש".
הכותבים האלה הם אנשים פסיכיים (במובן החיובי של המילה) ומוכשרים שבמשך שנים הוגבלו בתוצרת כתיבתם על-ידי מחסורים תקציביים, צנזורות, דעת קהל ועריצותם של מעסיקיהם (שהם, מצידם הוגבלו על-ידי האנשים שמעליהם). אך נראה שהפעם, כתוצאה מהמאבק האימתני והעיקש בין שתי הזכייניות על ההובלה בבידור הישראלי – הוסר הרסן – והכותבים האלה יוכלו ליישם, סוף-סוף – הזיות שבעבר, בתוכניות אחרות, תמיד נדחפו למגירה.
וכך, סוף כל סוף, אחרי 24 שנים של תוכניות פאנלים עם ברברת אינסופית של אנשים היושבים מסובים ליד שולחן (שחלקן היו מצחיקות, כן?) – הועלה על מסך הטלוויזיה בפריים טיים – הומור פיזי.
המערכון שבו מיה דגן כמטפלת זרה מאכילה את שי אביבי כיקה זקן ונרגן בכף ידה החשופה ודוחפת לו את כל האוכל לתוך הלוע, שנוזל על חולצתו וניתז מפיו בזמן שהוא מדבר;
בעוד צופים רבים מסתכלים ואומרים "איייכס. זה דוחה" ומעבירים ערוץ –
אני נעמד על רגליי ומוחא כפיים לטלוויזיה – מריע לכותבים בתשואות, מריע לקברניטי רשת שהעיזו, שהיה להם את האומץ לאשר למערכון כזה לעלות לשידור בזמן צפיית שיא ומריע לשי ומיה שהלכו עם זה עד הסוף.
כן, זה דוחה – אבל זה חלק מהקסם של זה – וזה מה שגורם לזה גם להיות מצחיק.
כי גם להומור פיזי מגיע לעלות על מסכינו. גם לו יש מקום בתוכנית בידור.
ויפה שעת אחת קודם.
(אגב, למי שזה מאוד חשוב וקריטי – היה גם פאנץ' "שהצדיק" את זה בסוף המערכון. למי שהחמיץ אותו – שייצפה בו שוב).
ותוך כדי, המערכון הזה נגע גם בשכבות ומסרים מסויימים מוכרים הנוגעים לחברה הישראלית של ימינו.
כבר הספיקו גורמים בתקשורת לקטול את המערכון הנ"ל, ולפטור אותו כ"גועל נפש חסר מטרה".
הומור טוב זה לא רק "בדיחה מילולית נוקבת ומתוחכמת" - לפעמים זה גם נונסנס מעורר גועל, כפי שידעו זאת היטב ג'ון קליז, גרהם צ'פמן, טרי ג'ונס וחבריהם לחבורת מונטי פייתון:
או המערכון עם החטוף האתיופי. מי שמשום מה חשב לעצמו בעת הצפייה ש"המערכון הוא גזעני" - החמיץ בצורה מחפירה את העניין.
פרמיס של "אפילו חוטפים ערבים לא מקבלים חטוף שהוא אתיופי" - הוא בדיוק -קיצוני ומוגזם- ברמה שמערכון סאטירי שרוצה להגיד אמירה מסויימת על גזענות בישראל ובצבא - צריך להיות. והוא בדיוק אבסורדי (האתיופי מנסה לשכנע את חוטפיו: "אבל אני קצין!") כמו שמערכון כזה צריך להיות...
או, גם, המערכון של האישה הרוצה להתחתן עם החיה הכלואה והרב שמתייעץ עם צב - מערכון על גבול הנונסנס - עוד דבר שאין ממנו מספיק בתוכניות הומור ישראליות!
Saturday Night Live עושה עלייה
פורמט התוכנית, על אף שהוא נשמע ומריח קצת כמו "משהו שראינו כבר" – הוא למעשה חדשני לארץ ולא נוסה פה לעולם (או לפחות, מאז שהתחילה טלוויזיה מסחרית בארץ, כי תכל'ס 'זהו-זה' היה כזה רק עם עלילה שמתפרשת על פרק, אלא אם כן אני שוכח משהו) – תוכנית שמבוססת רובה על מערכוני אולפן – מערכונים שמבוצעים בסט מתופאר מול קהל חי ('ארץ נהדרת' למשל, היא תוכנית שמבוססת על פאנל של שחקנים שמחקים דמויות שמרביצות וואן-ליינרים ליד השולחן, ומתובלת בקצת מערכוני חוץ או אולפן שהוקלטו מראש). הפורמט הזה הוא, כמובן, הפורמט של תוכנית המערכונים הכי ותיקה בטלוויזיה האמריקאית: Saturday Night Live. והאתגר של כותבי 'שבוע סוף החדש' ויוצריה היה להצליח "לתרבת" את התוכנית וליישם אותה בצורה 'ישראלית'.
וגם כאן, לדעתי, הם עושים עד עכשיו עבודה טובה מאוד.
בנוסף, ההשקעה הגדולה והעצומה בסיגנון, בתפאורה המושקעת לפרטי פרטים ובאיפור ובתלבושות ראוי מאוד להערכה ובהחלט מוסיף לטובה ומעשיר את העולם של התוכנית.
גם היישום של עניין ה"משתתף המתחלף", כשבכל תוכנית מופיע אמן אורח בחלק מהמערכונים ביחד עם צוות התוכנית - עובד טוב ומוסיף עניין.
האינטליגנציה של אריאנה מלמד
המערכונים עובדים. הם מצחיקים. הם כתובים בצורה מהקוצעת ומדוייקת. הם מצליחים לקחת רעיונות טובים ולהשתגע איתם – ללכת איתם רחוק, למתוח אותם ולהגיע איתם לרמה שיוצרת (לדעתי ולהרגשתי, כן?) סיפוק.
הנה דוגמא טובה:
לקחת את העובדה שלשמעון פרס \המכובד\ יש ערוץ וידאו ביוטיוב – אתר שידוע ומאופיין ב-Memeים פסיכיים כגון Lolcats וה Star Wars Kid ולזווג את שני אלה ביחד – הוא רעיון קומי מצויין (ומתבקש) – והיישום גם יצא מעולה (כולל הרעיון המגניב שפרס מציע פתרונות טכניים ל'בעיה').
אריאנה מלמד, בביקורתה על התוכנית בוואינט, כותבת:
"הבעיה של "שבוע סוף" היא שכנראה לא מאמינים שם באינטליגנציה של הצופים, ומתעקשים לחזור על אותה בדיחה שוב ושוב. ככה לא מנצחים במלחמה".
אז אה.... לא.
מוטיב חוזר, הוא דבר הכרחי ורצוי כמעט בכל מערכון קומי טוב, ואין לו שום קשר ל"אינטליגנציה של הצופה".
מוזר קצת, גם, שהיא שיבחה באותו מאמר ממש את מערכון ה"אשכנזים בוכים" (המצויין!) כשכתבה: "זה קרה ב"גם אשכנזים בוכים", פרודיה מצוינת על סדרות הדרמה הנוגות ועתירות השתיקות בהן תמיד מישהו מביט מבעד לחלון ומישהו מתייסר באופן אמנותי". –
שגם הוא, כמובן, מבוסס על מוטיב חוזר - אך דחתה על הסף את שימושו של המוטיב החוזר במערכונים של הפיצוציה ושל העוזרת הזרה. הסיבה, אולי, נעוצה בעובדה שפרודיה על דרמות ישראליות מתיפייפות – מדבר אל אריאנה, בתור מבקרת תרבות ותיקה, ואילו מערכונים אחרים לא (זו רק הנחה שלי).
השימוש במוטיב חוזר הוא חשוב ותורם בשני מישורים עיקריים:
1. הוא הופך לסממן, מזהה של דמות מסויימת – בצורת משפט או התנהגות מסויימת שהדמות נוהגת לחזור עליה – 'ארץ נהדרת' עשו זאת בהצלחה יתרה בעונותיה הראשונות עם לובה, הפילוסים ועוד ועוד, SNL עשו ועושים את זה כבר מליון שנה – ואין סיבה ש'שבוע סוף החדש' לא תעשה את זה גם – והם עושים זאת בהצלחה ("המחבלים הערבים" מעולים, הכתבת שמדווחת הכול מסלון ביתה על הספה וגם שתי המאבטחות
בשדה התעופה משעשעות במוטיבים החוזרים שלהם).
2. הדבר השני ששימוש במוטיב חוזר תורם לו – הוא "הרחבה" של רעיון עד מיצוי.
אם יש רעיון טוב, אם יש פרמיס מבטיח – אין סיבה שלא לחזור על משהו שמדגיש אותו כמה פעמים בוריאציות שונות (בקומדיה, כן? בכל ז'אנר אחר זה אסור) - כי ככה הוא רק מוסיף להמחשתו הקומית.
שוב, דוגמא טובה לכך היא מערכון פרס ביוטיוב שלמעלה.
זה מצחיק להביא לפרס חתול עם פסנתר – אבל כשנותנים לו לשים מנטוס בקולה ומביאים לו לשחק עם לייטסייבר – אז זה כבר קורע ומוביל למיצוי (מבחינה חיובית).
חוץ מזה, באופן כללי ומשחר ההומור – לחזור על משהו זה מצחיק;
ואם אריאנה עדיין לא השתכנעה בזה – שתשאל את ג'ף דונהם ו-110 מליון הצופים שלו:
(תאמיני לי שגם אחרי הפעם הרביעית שהבובה של ג'ף חזרה על המשפט:
"!Silence! I kill you!" – לא הרגשתי בכלל שהוא "מזלזל באינטליגנציה שלי").
מיועדת לקהל צעיר?
אני חושב (באופן שאפשר להתווכח עליו) שהרעיונות, הכתיבה והיישום שלהם בתוכנית מדברת אל "קהל צעיר" (בני דורי, +20-30+) שמכיר טוב מאוד דברים כמו הMemeים ביוטיוב, או הבחור המעצבן ההוא בפיצוציה. אפשר אולי (באופן שאפשר מאוד להתווכח עליו) להשוות בערך את העניין ל"יריבות" האחרונה באמריקה בין ג'יי לנו לקונאן אוברייאן – צופיו הנאמנים של קונאן מורכב מצעירים בני 20 ו-30 ואילו היחידים שעדיין צופים בנסיונות העתיקים של ג'יי להצחיק הם אנשים בגילאי 60-70, שצופים בה רק כדי להצליח להירדם באמצע הבדיחה, או מטעמים נוסטלגיים.
אבל אפשר להתווכח על זה.
שחקנים שמתחברים לטקסטים
עוד אלמנט חשוב שמתבטא בתוכנית – הוא (לשם שינוי) הכבוד שרוחשים הפרפורמרים לטקסט שכתבו להם.
במעט שראיתי מהעונה הקודמת (והנוראית) – הרגשתי שרוב הטאלנטים שם לא פחות מ-בזים לטקסטים שנתנו להם ולא מאמינים בשיט למה שהם "מדקלמים" (והדבר היה ניכר מאוד בתוכנית ה"מאחורי הקלעים" שעשו על שבוע סוף הישן, למי שהצליח לקרוא את פניהם של השחקנים בחזרות) – והתוצאה כמובן הייתה ביצועים דלוחים שנראו כמו מערכונים של מסיבת סיום בי"ב.
הפעם, השחקנים מרביצים משחק אמין, נוקב ומשכנע. זה מרגיש כאילו הם באמת רוצים לתת מעצמם (בעוד השכנים שלהם מ'ארץ נהדרת' כבר נראים שחוקים ועייפים) – אפילו הוותיקים שביניהם כמו שי אביבי, שפעם ראשונה שאני מצליח לצפות בו בלי להרגיש "תחושת אי נוחות בלתי מוסברת" שעלתה בתוכי בכל פעם שראיתי אותו במשהו בטלוויזיה מאז 'החמישייה', כמו שזו גם הפעם הראשונה שאני מצליח לראות בטלוויזיה את שירי גדני ולהאמין למה שאני רואה.
והחיבור הזה – בין כותבים מצויינים לשחקנים מוכשרים – עושה פלאים.
הכתיבה מוציאה משחקנים שהם בד"כ מוכשרים, כמו רועי בר נתן והדר לוי, את המיטב.
מיה דגן חוזרת לימים טובים יותר (אבל לא צריכה להנחות. לעולם).
ושלומי קוריאט, שפעם הצטייר בעיני כדי "סתמי" – מפליא להפגין את יכולותיו הקומיות.
וכל השאר עושים עבודה טובה גם כן.
בניגוד גמור למה שאריאנה כתבה בכתבה שלה – אני לגמרי מרגיש שהתפקידים שניתנים לכל השחקנים – הולמים אותם ומתאימים להם בצורה מדוייקת.
לדעתי, "שבוע סוף החדש", תיזכר לימים כתוכנית קאלט. מקווה שהם לא יתקפלו שם ברשת ושימשיכו לתת דרור לשיגעונותיהם הנהדרים של הכותבים.
יובל.
*התמונות לקוחות מאתר 'רשת'.
