יום שישי, 29 באוקטובר 2010

The Social Network - can you make any story into a movie?

[This  review  contains  some  spoilers  !!!]

Here's what everybody already knew:
Mark Zuckerberg was a Harvard geek who in 2004 created a social website called TheFacebook which gained a great amount of momentum and popularity within a short amount of time. In 2007 some fellow Harvard students sued Mark, claiming he stole the idea of Facebook from them, while being 'hired' by them to make a social website they conceived.

Now, ask yourself the question – can this story be made into a dramatic film?
Aaron Sorkin and David Fincher thought it can. Were they right?

The movie opens with a dialogue between Mark and his girlfriend, sitting in a date.
From that dialogue we learn that Mark is a self centered character obsessed with trying to prove his 'validity' and his intelligence. During that dialogue he unconsciously suggets that his girlfriend's 'intellectual status' is inferior to his. At the end of that scene – she breaks up with him.

This, was actually a nice way to establish and introduce a character to the audience. One of the strong points of the movie is its ability to quickly and reliably familiarize the audience with new characters in the plot.
Unfortunately, one of the weakest points of the movie – is its lack of ability to later develop those characters. 
Mark, broken and angry from the breakup (his inability to reconcile with his ex-girlfriend as a mean to cause him to submerge in his work is a reoccurring theme in the movie - and, again, greatly contributes to the film's strong ability to characterize its characters and explain what 'drives' them)  – closes himself inside his dormitory room, and creates a website from his laptop – that allows visitors to compare the hotness of female students by showing two pictures of them at a time. He downloaded the pictures from the registry of the different houses of the university (The sequence that shows how he 'hacks' the directories is shown with Mark's voice over "explaining" what he is doing – in "tech babble" (to establish that he is a "computer wiz") which, for those with no computer background sounds like gibberish, and for those with computer knowledge sounds way too simplistic – thereby 'falling between the lines', in my opinon).
Now, the site creates so much traffic that the internal Harvard network crashes – and Mark gets punished by the board of directors (nice anecdote: there is a facebook 'like' button on <=this article in the Harvard Crimson, from 2003 :))

This catches the attention of the Winklevoss twins; two other students who had an idea for a kind of social networking site that helps Harvard students 'socialize'. They approach Mark with their idea and asks him to program it for them. He agrees, and while working on it he realizes the potential and upgrades it in his mind to create a different website he calls 'The Facebook'. He doesn't notify the Winklevoss twins about his new project, and basically stalls the work on theirs.

Now the audience asks themselves: is Mark an asshole? Did he really stole their idea? Or did their idea was just a catalyzator for something he already thought about before? These kinds of questions are asked by the audience in several places during the plot of the movie – and never gets fully "resolved" which is also a nice aspect of the movie. But,

From this point in the movie and up until its ending – nothing stops Mark and thefacebook – from becoming a popular success. Nothing. It's all straight uphill from there (with no downhills) -  thereby eliminating the film's dramatic engine and turning him into an 'informative account' of the events that led to the popularization of Facebook – and this would have been actually probably more interesting to see as a documentary film.

The only possible obstacle to the success of Facebook is a lawsuit by the Winklevoss twins (for 'stealing' their idea) – but they only file it in a late stage, when Facebook already becomes big, and the settlements fee they get is minor compared to the size of facebook. So the movie tries to show why it took them so long to decide to sue (personal intrigues amongst themselves regarding 'self respect') – which, again, falls under the 'informative description of events' category, and not under the 'dramatic' one. Also, it shows a strange sequence of the brothers competing in a rowing contest – in slow motion with strange sound effects and editing not similar to any other part of the movie – a sequence that doesn't really seem to serve any purpose…

There is, though, the character of Eduardo Saverin – the roommate and friend of Mark, who at an early stage in the movie, Mark approaches with the idea of Facebook and asks him for economic help, while also giving him the job title of "Chief Financial Officer" for TheFacebook. In a late stage in the movie – when Facebook becomes big, Eduardo discovers that Mark, with the influence of Sean Parker (a side character based on the inventor of Napster – who at some point in the plot connects with Mark and advises him on Facebook) – had "scammed" him, when Eduardo signed a contract that allows the company to greatly reduce his share of the company upon future investments from other sources – and thereby decreasing his share of the company to less than 1%. 
Eduardo sues Mark.

Now that is interesting. There's your story;
What if… it was a movie about this Eduardo guy, a Harvard student, who gets told about an idea for a website from his friend Mark – and he helps him get the site going only to be later betrayed by him after he connects with this Sean Parker guy.
What if the whole movie was from the point of view of Eduardo? And not of that of Mark, who is really, in cinematic terms, an underdeveloped character who actually should have been a side character instead of the protagonist – who should have been Eduardo. The scene where Eduardo goes to the house in California – and we discover that he waited a long time in the airport in the rain, because Mark was supposed to pick him up - that was a good scene – and it was actually presented from Eduardo's point of view – which again should have been the view of the entire movie. The scene with Eduardo's jealous girlfriend burning down the scarf he bought for her and yelling at him for keeping his Facebook relationship status on 'single' - Also… a great scene!
But, unfortunately the movie really doesn't put that much of an emphasis at Eduardo's side of the story, which, again, should have been the main story here.

I liked the very last scene in the movie though; a nice way for the movie to 'snap back' into his main theme (the one that was instanced in the first scene of the movie).

As I mentioned, the film did manage to do a good job at characterizing the characters. Look, for example, at Mark Zuckerberg's real life Facebook profile – in his 'interests' section: 

Eliminating Desire, Minimalism, Making Things, Breaking Things.

It makes sense after watching the movie, no? :)

Also, most of the technical sides of the movie are really great. The acting is great, the directing is excellent, the dialogues are interesting and the shots are good.

As a side note to this review, I'd like to add this quote, made by Lawrence Lessig, a Harvard law school professor, taken from Wikipedia:
"Harvard law school, professor Lawrence Lessing wrote in The New Republic that Sorkin’s screenplay doesn’t acknowledge the ‘real villain’ of the story. Lessig wrote: “The total and absolute absurdity of the world where the engines of a federal lawsuit get cranked up to adjudicate the hurt feelings (because ‘our idea was stolen!’) of entitled Harvard undergraduates is completely missed by Sorkin. We can’t know enough from the film to know whether there was actually any substantial legal claim here. Sorkin has been upfront about the fact that there are fabrications aplenty lacing the story. But from the story as told, we certainly know enough to know that any legal system that would allow these kids to extort $65 million from the most successful business this century should be ashamed of itself. Did Zuckerberg breach his contract? Maybe, for which the damages are more like $650, not $65 million. Did he steal a trade secret? Absolutely not. Did he steal any other 'property'? Absolutely not—the code for Facebook was his, and the ‘idea’ of a social network is not a patent. It wasn’t justice that gave the twins $65 million; it was the fear of a random and inefficient system of law. That system is a tax on innovation and creativity. That tax is the real villain here, not the innovator it burdened."

יום שלישי, 24 באוגוסט 2010

The Time Traveler's Wife" - movie vs. book"

I've read the book much prior to watching the movie. It's one of my favorite books, and I really got "emotionally involved" while reading it. I was afraid that the movie will "ruin" the memories of the experiences I have from the book, but it didn't. Though, in my opinion the book is about 10 times better than the movie.

How do you turn a 400 pages book, with a plot that spans over about 40 years or so to a movie? You choose the most important highlight scenes of the story - and show them.
In that sense, the adaptation was right. The right moments to tell the story were chosen - but other things didn't work, in my opinion, the major of which is - the impression of a lack of understanding of the characters from the director and/or from the actors.
The story in the book is written in first person, alternating between the perspective of Henry and Claire. In that sense, the "inner thoughts", feelings and emotions of the protagonists are described in the book in length. That's one of the major things which builds the connection, emotionally, between the main characters and the reader.

Now, obviously, there are no such things as "inner thoughts" in movies, not per say. But, after reading the book and becoming so "close" and "intimate" with the characters, and having the feeling that I really know them and who and what they are - I did expect those things to somehow manifest in the characters of the movie, I did expect the "inner thoughts" to somehow "hold out" in the movie. But they didn't. And that was really disappointing for me, because I felt that in someway it is "disrespectful" for the original characters that Audrey Niffenegger had created.
I know it is pretentious of me to say so, but I think the script writer should have found better and more clever "script tricks" to encompass those "inner worlds" of the characters in the book (like for example, possibly show more of Claire working on her art works. This was a major instrument to deliver her inner emotions in some areas in the book and it can work in a movie).
Overall - I think the movie, in some ways, tried to be TOO loyal to the book - and when adapting a book for the cinema - in my opinion this is not the right way to go, more often than not.
I also, pretentiously, blame the director. In my opinion, there are many things he could have done to make the characters more alive and rich. The acting was very lukewarm. The passion between Henry and Claire which was very believable in the book - was not so in the movie (It might also has something to do with the fact that in the book it gets built in hundreds of pages and tens of events, but still). The two main actors also did no more than an okay job, in my opinion, and I think they were not the right casting for those characters. Especially Henry.
(I'm sticking with the characters that my imagination created for them when reading the book! They were way better! :P )

Ron Livingston was a good choice to play the role of Gomez, though Gomez importance in Henry's life was not emphasized enough in the movie, while it should have been. I also liked the little girl who played Claire as a kid, she was right for the role.

I think there should have been more interweaved scenes of "present" Claire and Henry scenes, with "past" Claire and Henry scenes (Henry as a man, Claire as a kid/girl) in the movie. In fact, I think most of the movie should have been like that - I think it would tell the story much better and will allow the understanding of the bonding between the couple, much like the book did. Instead, the bonding was not believable in the movie - again partly due to...
hmm... a deficient in sophistication in the acting and directing.

I also was disappointed that they didn't use the "down syndrome" thing with Dr. Kendrick (it was better).
I was also disappointed that the last scene of the book (very old Claire) was not in the movie - it would have been better then what they changed it to. I thought maybe they'll put it after the credits, but they didn't.
The whole relationship of Claire between her own family members were absent from the movie, and while that is understandable - in the book, a scene related to that relationship was the most powerful moment in the book, in my opinion, and one of those moments that greatly defined Claire and showed what she's about [I am talking about the part where Claire is searching through the locked drawer of her mother, after her mother died, and what she finds there...]

Overall, as a fan of the book, I thought the movie sometimes manages to "get close" to the powerfulness of the book, but it's still many miles away from it...

יום שישי, 20 באוגוסט 2010

מחשבות על Inception

במובן מסויים יש פה ספויילרים עקיפים לסרט. ראו הוזהרתם.
דברים שנזכרתי בהם, שקשורים באופן עקיף לסרט
הפרק האהוב עליי בסידרה Star Trek: TNG ה
וא פרק שנקרא "Ship In A Bottle" (עונה שישית). זה הפרק שבו מופיעה דמותו של פרופסור מוריארטי (בפעם השנייה והאחרונה בסדרה). הדמות של פרופסור מוריארטי הופיעה לראשונה בפרק אחר ("Elementary, Dear Data") – פרק שבו דאטה הלך לשחק ב"שרלוק הולמס" בתוך ההולודק כשהוא מגלם את שרלוק. המחשב יצר בשבילו את דמותו ההולוגרפית של פרופסור מוריארטי כיריבו (כיאה לסידרת הספרים) – אבל חוכמתה של דמות הפרופסור לא הייתה מאץ' בשביל זו של דאטה – אז דאטה ביקש מהמחשב שייצור לו פרופסור מוריארטי שיהיה מספיק חכם כדי שהוא יצטרך להתאמץ כדי להתמודד איתו; לרגע נפלו כל המערכות בספינה ואז חזרו. מה שהמחשב יצר זו דמות הולוגרפית בעלת מודעות לכך שהיא דמות הולוגרפית שקיימת בתוך הולודק שנמצא בתוך ספינת חלל שמעופפת בחלל.

ב Ship in A Bottle מוריארטי מופיע שוב – עם שאיפה לצאת מחוץ לגבולות ההולודק ולהתקיים בעולם המציאותי – ויש לו תוכנית איך להשיג את זה. הוא יוצר הולוגרמה של האנטרפרייז (בתוך ההולודק), על כל חלקיה, כולל ההולודק עצמו ועל כל צוותה, וכשפיקארד ודאטה נכנסים לשם – מוריארטי מראה להם איך הוא מצליח, כביכול, לצאת מחוץ להולודק, כשלמעשה הוא רק יוצא מחוץ להולוגרמה של ההולודק לתוך הולוגרמה של הספינה. בינתיים, הוא למעשה מחזיק כבני ערובה את פיקארד ודאטה בתוך ההולגרמה של הספינה שבתוך ההולודק – ומתקשר עם אנשי הצוות האמיתיים שמחוץ להולודק כדי לגרום להם לחפש דרך אמיתית שבה הוא באמת יוכל לצאת מההולודק.

הצוות, מצידם, עולה על מזימה משלו – פיקארד ודאטה שנמצאים בתוך ההולודק שבתוך ההולודק - משתמשים בהולודק ההולוגרפי כדי ליצור בתוכו עוד הולוגרמה של כל הספינה, וכך ללא ידיעתו של מוריארטי – הם מהתלים בו כאשר הצוות החיצוני עולה, כביכול, על "דרך טכנית" להוציא אותו מההולודק, כשלמעשה הם מוציאים אותו מרובד אחד של הולודק הולוגרפי לתוך רובד אחר של הולודק הולוגרפי. הוא קונה את זה ומחליט לקחת את אהובתו ולצאת איתה במעבורת של הספינה למסע לחקר החלל. כשהצוות מורה למחשב לסיים את התוכנית – לוטננט בארקלי הטכנאי שולף מקיר ההולודק קוביית זכרון שבה שמורה התוכנית שמדמה את "החלל" שאליו נסעו מוריארטי ואהובתו.

פיקארד מעיר משהו על זה ש"מי יודע, אולי גם הם תקועים באיזו תוכנית הולודק גדולה שמישהו אחר תיכנת". ברקלי מחייך. כולם הולכים. הוא מנסה: "computer, end program". שום דבר לא קורה...
(זה פרק מלפני 17 שנה).

2. יום אחד (במציאות) היה חשוב שלמחרת אני אגיע בשעה מסויימת למקום כלשהו. לפני השינה ניסיתי "לתכנת" את המוח שלי שיעיר אותי בזמן (בנוסף לשעון מעורר) ולבסוף נרדמתי מאוחר.
בבוקר התעוררתי עייף ושפוך, הלכתי למקלחת והתקלחתי, התלבשתי ונסעתי למקום. אחרי ששהיתי שם זמן מה – קרה משהו שנראה מוזר (לא זוכר מה בדיוק) – שגרם לי להבין שלמעשה עדיין ישנתי ובעצם זה היה חלום. אז התעוררתי, התקלחתי, התלבשתי ונסעתי לשם – רק כדי לגלות שוב שעדיין לא התעוררתי ושגם זה היה חלום.
הדבר חזר על עצמו, אני חושב משהו כמו 3 פעמים. וכשבסוף התעוררתי "באמת" – מאוד היה לי קשה להיות בטוח שזו "המציאות" – ולא שוב חלום. לא הייתה לי דרך של ממש לוודא את זה. לא היה עלי סביבון מתכת קטן או משהו כזה.

אני אוהב סרטים שנוגעים בענייני "מציאות מהי?".
על הסרט
יש כמה דברים שהופכים את הסרט הזה לכזה שעובד וגורמים לו לדלג מעל מגוון ה"pitfalls" שהסרט עלול היה ליפול לתוכם:

א. הדמויות מכירות את העולם היטב. המשחק מבויים בצורה כזו שאני מאמין להם שהם "היו כבר בעבר בדברים כאלה" – ושהשיוט שלהם בעולמות האלה הוא משהו שמוכר להם, וכך תורם לתהליך הקבלה שלי של עולם הסרט ול"השהיית החוסראמון".
ב. נראה שיש בסרט מינון מוקצב ו"נכון" לאלמנטים המופיעים בו. יש פילוסופיה שמגרדת את הנושאים שהיא מדברת עליהם בצורה שמספיקה בשביל להיות מעניינת אבל לא באופן עמוק מדי כדי להיות משמים או להפוך את הסרט למסה פילוסופית. יש בו מינון מסויים של סצינות אקשן. יש בו מינון מסויים של טוויסטים והתפתחויות...
ג. הסרט מצליח לגעת בנושאים מורכבים אך להציג אותם באמצעים פשוטים.
הבימוי והעריכה הצליחו לטעמי, בעדינות אך בנחישות, ליצור סרט שבתוך כל הקומפלקסיות שלו לדמויות בו יש מטרות ברורות, מניעים נהירים, מכשולים מאוד מובהקים וכדומה. זו הסיבה העיקרית שהסרט עובד, ולא נופל, למשל, באיזה בור של "סרט ממבו-ג'מבוי של מישמש פילוסופי".

ד. באופן חיובי הסרט, בכל חלק בו, מספק בדיוק את המידע המינימלי לצופה, הדרוש לכך שיהיה אפשר לעבור לחלק הבא, שהוא – או משהו אחר, או הרחבה של המשהו הקודם.
בתחילת הסרט לי זה היה קצת קשה. כאילו, הייתה חסרה לי קצת דווקא יותר התעמקות לפני שמתקדמים הלאה. כאילו, הדיאלוג שהתנהל בין הראש שלי לבין הסרט בשלביו הראשונים היה נראה בערך ככה:
- "הממ. אוקיי, נראה לי שהבנתי. אז בעצם אם..."
- "כן, כן."

קאט. משהו אחר/הרחבה של הקודם.

- "אהה. אז כאילו..."
- "בדיוק".
- "היי! זאת אומרת ש...!"
- "נכון".
וכן הלאה.
זה דרש ריכוז רב יותר מהרגיל (של צפייה בסרט) - אבל בשלב כלשהו "הנקודות מתחברות" בצורה מספקת.

על השם בעברית

"התחלה?" מה התחלה? על איזו התחלה הם מדברים בדיוק?
מסתבר שהתרגום המילוני לInception זה "התחלה". אבל זה לא נראה שייך כאן.
דווקא התרגום לעברית בתוך הסרט היה סביר לטעמי. המושג Inception כשהוזכר בסרט תורגם ל"השתלה" - שזה תרגום סביר.
Inception אמור להיות כאילו ההפך מ Extraction. במקום "חילוץ/הוצאה של משהו מתוך משהו" - "הכנסה של משהו לתוך משהו" -
אני חושב שתרגום יותר מדוייק של המילה יהיה "הפנמה", צורת הפועל של "פְּנים". אני גם הייתי הולך יותר רחוק וממציא היבריד/הלחם של 'הפנמה' ו'הכנסה': 'הכנמה'.

יום חמישי, 4 במרץ 2010

שבוע סוף החדש!

הסכר נפרץ
צוות הכותבים רחב ההיקף של "שבוע סוף החדש" מורכב משני דורות של כותבים. המבוגרים יותר לקחו חלק בכתיבה בתוכניות ותיקות כמו 'זהו-זה' ו'החרצופים', והצעירים יותר מלווים כבר שנים תוכניות פאנלים למיניהם כמו "משחק מכור" ותוכניות אירוח ליליות.
אי-אילו שינויים, חלקם פוליטיים, חלקם כלכליים, חלקם מבוססים נתוני-צפייה – בערוצים המסחריים השונים ובזכייניות הטלוויזיה השונות – גרמו לכל הכותבים האלה (שרובם מכירים אלה את אלה ועבדו ביחד בעבר) להתנקז אל הפרוייקט החדש ועתיר התקציב של רשת: "שבוע סוף החדש".

הכותבים האלה הם אנשים פסיכיים (במובן החיובי של המילה) ומוכשרים שבמשך שנים הוגבלו בתוצרת כתיבתם על-ידי מחסורים תקציביים, צנזורות, דעת קהל ועריצותם של מעסיקיהם (שהם, מצידם הוגבלו על-ידי האנשים שמעליהם). אך נראה שהפעם, כתוצאה מהמאבק האימתני והעיקש בין שתי הזכייניות על ההובלה בבידור הישראלי – הוסר הרסן – והכותבים האלה יוכלו ליישם, סוף-סוף – הזיות שבעבר, בתוכניות אחרות, תמיד נדחפו למגירה.

וכך, סוף כל סוף, אחרי 24 שנים של תוכניות פאנלים עם ברברת אינסופית של אנשים היושבים מסובים ליד שולחן (שחלקן היו מצחיקות, כן?) – הועלה על מסך הטלוויזיה בפריים טיים – הומור פיזי.
המערכון שבו מיה דגן כמטפלת זרה מאכילה את שי אביבי כיקה זקן ונרגן בכף ידה החשופה ודוחפת לו את כל האוכל לתוך הלוע, שנוזל על חולצתו וניתז מפיו בזמן שהוא מדבר;
בעוד צופים רבים מסתכלים ואומרים "איייכס. זה דוחה" ומעבירים ערוץ –
אני נעמד על רגליי ומוחא כפיים לטלוויזיה – מריע לכותבים בתשואות, מריע לקברניטי רשת שהעיזו, שהיה להם את האומץ לאשר למערכון כזה לעלות לשידור בזמן צפיית שיא ומריע לשי ומיה שהלכו עם זה עד הסוף.
כן, זה דוחה – אבל זה חלק מהקסם של זה – וזה מה שגורם לזה גם להיות מצחיק.
כי גם להומור פיזי מגיע לעלות על מסכינו. גם לו יש מקום בתוכנית בידור.
ויפה שעת אחת קודם.

(אגב, למי שזה מאוד חשוב וקריטי – היה גם פאנץ' "שהצדיק" את זה בסוף המערכון. למי שהחמיץ אותו – שייצפה בו שוב).
ותוך כדי, המערכון הזה נגע גם בשכבות ומסרים מסויימים מוכרים הנוגעים לחברה הישראלית של ימינו.

כבר הספיקו גורמים בתקשורת לקטול את המערכון הנ"ל, ולפטור אותו כ"גועל נפש חסר מטרה".
הומור טוב זה לא רק "בדיחה מילולית נוקבת ומתוחכמת" - לפעמים זה גם נונסנס מעורר גועל, כפי שידעו זאת היטב ג'ון קליז, גרהם צ'פמן, טרי ג'ונס וחבריהם לחבורת מונטי פייתון:

או המערכון עם החטוף האתיופי. מי שמשום מה חשב לעצמו בעת הצפייה ש"המערכון הוא גזעני" - החמיץ בצורה מחפירה את העניין.
פרמיס של "אפילו חוטפים ערבים לא מקבלים חטוף שהוא אתיופי" - הוא בדיוק -קיצוני ומוגזם- ברמה שמערכון סאטירי שרוצה להגיד אמירה מסויימת על גזענות בישראל ובצבא - צריך להיות. והוא בדיוק אבסורדי (האתיופי מנסה לשכנע את חוטפיו: "אבל אני קצין!") כמו שמערכון כזה צריך להיות...

או, גם, המערכון של האישה הרוצה להתחתן עם החיה הכלואה והרב שמתייעץ עם צב - מערכון על גבול הנונסנס - עוד דבר שאין ממנו מספיק בתוכניות הומור ישראליות!

Saturday Night Live עושה עלייה
פורמט התוכנית, על אף שהוא נשמע ומריח קצת כמו "משהו שראינו כבר" – הוא למעשה חדשני לארץ ולא נוסה פה לעולם (או לפחות, מאז שהתחילה טלוויזיה מסחרית בארץ, כי תכל'ס 'זהו-זה' היה כזה רק עם עלילה שמתפרשת על פרק, אלא אם כן אני שוכח משהו) – תוכנית שמבוססת רובה על מערכוני אולפן – מערכונים שמבוצעים בסט מתופאר מול קהל חי ('ארץ נהדרת' למשל, היא תוכנית שמבוססת על פאנל של שחקנים שמחקים דמויות שמרביצות וואן-ליינרים ליד השולחן, ומתובלת בקצת מערכוני חוץ או אולפן שהוקלטו מראש). הפורמט הזה הוא, כמובן, הפורמט של תוכנית המערכונים הכי ותיקה בטלוויזיה האמריקאית: Saturday Night Live. והאתגר של כותבי 'שבוע סוף החדש' ויוצריה היה להצליח "לתרבת" את התוכנית וליישם אותה בצורה 'ישראלית'.
וגם כאן, לדעתי, הם עושים עד עכשיו עבודה טובה מאוד.

בנוסף, ההשקעה הגדולה והעצומה בסיגנון, בתפאורה המושקעת לפרטי פרטים ובאיפור ובתלבושות ראוי מאוד להערכה ובהחלט מוסיף לטובה ומעשיר את העולם של התוכנית.

גם היישום של עניין ה"משתתף המתחלף", כשבכל תוכנית מופיע אמן אורח בחלק מהמערכונים ביחד עם צוות התוכנית - עובד טוב ומוסיף עניין.

האינטליגנציה של אריאנה מלמד
המערכונים עובדים. הם מצחיקים. הם כתובים בצורה מהקוצעת ומדוייקת. הם מצליחים לקחת רעיונות טובים ולהשתגע איתם – ללכת איתם רחוק, למתוח אותם ולהגיע איתם לרמה שיוצרת (לדעתי ולהרגשתי, כן?) סיפוק.
הנה דוגמא טובה:

לקחת את העובדה שלשמעון פרס \המכובד\ יש ערוץ וידאו ביוטיוב – אתר שידוע ומאופיין ב-Memeים פסיכיים כגון Lolcats וה Star Wars Kid ולזווג את שני אלה ביחד – הוא רעיון קומי מצויין (ומתבקש) – והיישום גם יצא מעולה (כולל הרעיון המגניב שפרס מציע פתרונות טכניים ל'בעיה').

אריאנה מלמד, בביקורתה על התוכנית בוואינט, כותבת:
"הבעיה של "שבוע סוף" היא שכנראה לא מאמינים שם באינטליגנציה של הצופים, ומתעקשים לחזור על אותה בדיחה שוב ושוב. ככה לא מנצחים במלחמה".

אז אה.... לא.

מוטיב חוזר, הוא דבר הכרחי ורצוי כמעט בכל מערכון קומי טוב, ואין לו שום קשר ל"אינטליגנציה של הצופה".
מוזר קצת, גם, שהיא שיבחה באותו מאמר ממש את מערכון ה"אשכנזים בוכים" (המצויין!) כשכתבה: "זה קרה ב"גם אשכנזים בוכים", פרודיה מצוינת על סדרות הדרמה הנוגות ועתירות השתיקות בהן תמיד מישהו מביט מבעד לחלון ומישהו מתייסר באופן אמנותי". –
שגם הוא, כמובן, מבוסס על מוטיב חוזר - אך דחתה על הסף את שימושו של המוטיב החוזר במערכונים של הפיצוציה ושל העוזרת הזרה. הסיבה, אולי, נעוצה בעובדה שפרודיה על דרמות ישראליות מתיפייפות – מדבר אל אריאנה, בתור מבקרת תרבות ותיקה, ואילו מערכונים אחרים לא (זו רק הנחה שלי).

השימוש במוטיב חוזר הוא חשוב ותורם בשני מישורים עיקריים:

1. הוא הופך לסממן, מזהה של דמות מסויימת – בצורת משפט או התנהגות מסויימת שהדמות נוהגת לחזור עליה – 'ארץ נהדרת' עשו זאת בהצלחה יתרה בעונותיה הראשונות עם לובה, הפילוסים ועוד ועוד, SNL עשו ועושים את זה כבר מליון שנה – ואין סיבה ש'שבוע סוף החדש' לא תעשה את זה גם – והם עושים זאת בהצלחה ("המחבלים הערבים" מעולים, הכתבת שמדווחת הכול מסלון ביתה על הספה וגם שתי המאבטחות
בשדה התעופה משעשעות במוטיבים החוזרים שלהם).

2. הדבר השני ששימוש במוטיב חוזר תורם לו – הוא "הרחבה" של רעיון עד מיצוי.
אם יש רעיון טוב, אם יש פרמיס מבטיח – אין סיבה שלא לחזור על משהו שמדגיש אותו כמה פעמים בוריאציות שונות (בקומדיה, כן? בכל ז'אנר אחר זה אסור) - כי ככה הוא רק מוסיף להמחשתו הקומית.

שוב, דוגמא טובה לכך היא מערכון פרס ביוטיוב שלמעלה.
זה מצחיק להביא לפרס חתול עם פסנתר – אבל כשנותנים לו לשים מנטוס בקולה ומביאים לו לשחק עם לייטסייבר – אז זה כבר קורע ומוביל למיצוי (מבחינה חיובית).

חוץ מזה, באופן כללי ומשחר ההומור – לחזור על משהו זה מצחיק;
ואם אריאנה עדיין לא השתכנעה בזה – שתשאל את ג'ף דונהם ו-110 מליון הצופים שלו:

(תאמיני לי שגם אחרי הפעם הרביעית שהבובה של ג'ף חזרה על המשפט:
"!Silence! I kill you!" – לא הרגשתי בכלל שהוא "מזלזל באינטליגנציה שלי").

מיועדת לקהל צעיר?
אני חושב (באופן שאפשר להתווכח עליו) שהרעיונות, הכתיבה והיישום שלהם בתוכנית מדברת אל "קהל צעיר" (בני דורי, +20-30+) שמכיר טוב מאוד דברים כמו הMemeים ביוטיוב, או הבחור המעצבן ההוא בפיצוציה. אפשר אולי (באופן שאפשר מאוד להתווכח עליו) להשוות בערך את העניין ל"יריבות" האחרונה באמריקה בין ג'יי לנו לקונאן אוברייאן – צופיו הנאמנים של קונאן מורכב מצעירים בני 20 ו-30 ואילו היחידים שעדיין צופים בנסיונות העתיקים של ג'יי להצחיק הם אנשים בגילאי 60-70, שצופים בה רק כדי להצליח להירדם באמצע הבדיחה, או מטעמים נוסטלגיים.

אבל אפשר להתווכח על זה.

שחקנים שמתחברים לטקסטים
עוד אלמנט חשוב שמתבטא בתוכנית – הוא (לשם שינוי) הכבוד שרוחשים הפרפורמרים לטקסט שכתבו להם.
במעט שראיתי מהעונה הקודמת (והנוראית) – הרגשתי שרוב הטאלנטים שם לא פחות מ-בזים לטקסטים שנתנו להם ולא מאמינים בשיט למה שהם "מדקלמים" (והדבר היה ניכר מאוד בתוכנית ה"מאחורי הקלעים" שעשו על שבוע סוף הישן, למי שהצליח לקרוא את פניהם של השחקנים בחזרות) – והתוצאה כמובן הייתה ביצועים דלוחים שנראו כמו מערכונים של מסיבת סיום בי"ב.

הפעם, השחקנים מרביצים משחק אמין, נוקב ומשכנע. זה מרגיש כאילו הם באמת רוצים לתת מעצמם (בעוד השכנים שלהם מ'ארץ נהדרת' כבר נראים שחוקים ועייפים) – אפילו הוותיקים שביניהם כמו שי אביבי, שפעם ראשונה שאני מצליח לצפות בו בלי להרגיש "תחושת אי נוחות בלתי מוסברת" שעלתה בתוכי בכל פעם שראיתי אותו במשהו בטלוויזיה מאז 'החמישייה', כמו שזו גם הפעם הראשונה שאני מצליח לראות בטלוויזיה את שירי גדני ולהאמין למה שאני רואה.

והחיבור הזה – בין כותבים מצויינים לשחקנים מוכשרים – עושה פלאים.
הכתיבה מוציאה משחקנים שהם בד"כ מוכשרים, כמו רועי בר נתן והדר לוי, את המיטב.
מיה דגן חוזרת לימים טובים יותר (אבל לא צריכה להנחות. לעולם).
ושלומי קוריאט, שפעם הצטייר בעיני כדי "סתמי" – מפליא להפגין את יכולותיו הקומיות.
וכל השאר עושים עבודה טובה גם כן.

בניגוד גמור למה שאריאנה כתבה בכתבה שלה – אני לגמרי מרגיש שהתפקידים שניתנים לכל השחקנים – הולמים אותם ומתאימים להם בצורה מדוייקת.

לדעתי, "שבוע סוף החדש", תיזכר לימים כתוכנית קאלט. מקווה שהם לא יתקפלו שם ברשת ושימשיכו לתת דרור לשיגעונותיהם הנהדרים של הכותבים.


*התמונות לקוחות מאתר 'רשת'.

יום שישי, 1 בינואר 2010

My thoughts on the movie Avatar

Yes, you can watch the movie, then come out of it and cry: "but it wasn't like Terminator at all!" -
but... why would it be? James Cameron is a multi-genre director and writer - who can make good action movies, good dramas and good love stories. Avatar is a tight fantasy "disney-like" love-story, and as such it is built in a somewhat "standard" formalistic fashion, for the genre. Yes, you can watch each moment of the movie and shout to yourself: "I knew exactly that that's what's going to happen" - but why would you?

If you won't suspend your disbelief and give it a rest - you will lose the movie and the tremendously wonderful things it has to offer for the viewer. In those boundaries of a fantasy fairy-tale for all of the family type of movie - the story works. The characters are in the right places - going through the right stages and voyages in a fairly believable fashion. Especially that of the female character (Neytiri), portrayed by actress Zoe Saldana (Rebooted Star Trek's young Uhura) who does a tremendous job (IMDb's trivia section states that Cameron took the crew for treks in Hawaiian jungles - to help them prepare for their roles - Saldana was wearing "warrior clothes" plus a "tail" - to get in the mood...).

Moreover, Cameron weaved into the script certain scenes that really upgrades the amount of realism and reliability of the characters (for me, at least) - specifically one memorable short shot:

After Neytiri teaches Jake how to fly on those winged creatures and they fly together - there is a short shot showing them sitting on the mountain and sharing their mutual experiences from the flight - Neytiri is all hyped-up and like telling Jake something like: "I was flying near the... and then I almost hit the..." etc. - for me - this small segment of the movie bought me completely - it immediately portrayed those two characters in my mind as "real" - as this what I would expect from those two to do immediately after their flying session - to sit down and enthusiastically share the experiences with each other... from that moment on - I was sold...

And there are many other touching and emotional moments in the film.

Another element the disgruntled viewer might miss-out is the amazing visual richery the movie has to offer. The movie's plot is set on an imaginary faraway jungle planet - which is filled with beautiful and visually stunning fantasy creatures, plants, trees, mountains - colorful and intensifying - a celebration for the eyes.

And the 3D is really great. While most other 3D movies makes use of the 3D in a way that looks like they're doing it just to "show-off" - this one incorporates it in a way that looks reasonable and right.
Some objects in the background are farther away than others, some objects in the foreground are closer than others and likewise for the midground - while normal 2D frames have "foregrounds,midgrounds and backgrounds" - this one has those as well - but each one of them actually consists of several different layers of depth (the foreground has several depths, the background has several depths, etc.) - thus, actually adding new ingredients to the whole concept of "frame composition".

Another cool thing about the 3D - is that the movie has 3D subtitles in Hebrew. The subtitles are actually a object in its own on the 3D space - which is usually apparent in the upmost frontal layer - though sometimes you can see other parts of the frame actually appearing "in front" of the subtitles (in those cases - the subtitles appear on the side, or on another location on the frame, so that the other frontal objects won't cover them - it's cool, makes the subtitles naturally blend into the 3D environment...)

If you are ready to suspend your disbelief - open your eyes and accept - you will find this movie to be a thrilling and an exciting experience not like any other movie you've ever seen!