יום שבת, 6 ביוני 2009

Terminator 4: Salvation

Ridiculously shallow.

In the first movies - we've seen John Connor as a boy and as a young man. We've seen how his mother turned from a feminine chick to a fighter-survivor woman - we know how she raised her son. We know much about the life of John Connor - probably as much as the script-writer himself knows. Nonetheless - In this, 4th movie - John Connor is nothing more than a side-character, almost completely static in its development.

[may contain minor spoilers:]
John meets Kyle Reese for the first time, in this movie. This encounter had so much potential to make it a little bit more exciting - yet, in this movie it lacks any emotionality (or rather, have some extremely unbelievable emotional reactions from Kyle).

All dialogue is extremely shallow - full
of cliche 'moral codes'.
Acting is unbuyable, unbelievable.
All characters are like static carton-boards, that doesn't move an inch from where they are at any point of the movie - with the small exception of the protagonist (not John Connor).
Emotional outtakes doesn't work even a bit in this movie.

The protagonist of the movie is a new character no-one ever heard of before in any of the other Terminator movies - Marcus, a character
with the cliche 'Robocop Syndrome' (he used to be human - they turned him into half-human half-machine - and then "OMG!! NO!!! the CONFLICT!!! AHH". He is the only character in this movie who experience change - and thus he is the main (and almost the only) mechanism to deliver the premise - which is, of-course - "humans are not machines - they have emotions" or something in those lines. This premise is bluntly and rudely get shouted into your viewing head several times during the movie.

And it's interesting to note, that while this movie tries to "preach" about that 'humans are not programmed machines - they have emotions and can control their own destiny' - ironically - this movie felt extremely mechanic and extremely unemotional

I also found the action-sequences somewhat redundant, though OK and nice.
The DP though, in contrary of the director, actually did a decent job on this - as the photography is pretty nice.

יום שני, 20 באפריל 2009

Susan Boyle - an overnight sensation

Susan Boyle. A plain-looking scottish 47 years old woman, went on to audition in the talent show - "Britian's Got Talent" and stunned the skeptical audience and judges with her incredible singing.

If you haven't seen the clip of her performance yet, you really should:
(embedding option was canceled for this clip - so click on the link to watch it over at YouTube).

The clips of Susan's performance on the show - got over 25 million views on YouTube, in just a few days.

Someone registered the domain www.susan-boyle.com and started a Susan fan-site. One of the owners of the company that hosts that domain -says he's never seen such a rapid growth of hits to any of his sites, jupming to 400,000 hits in just a few days.

She was interviewed on the Larry King live show on CNN:

She also sang some more on Larry:

There were reports about an only recording she did in the past, in 1999, for a charity album, singing "Cry Me a River".

This performance sounds even more astounding than her performance in Britian's Got Talent.

Reports have also been made about a future duet performance with Susan and her idol singer Elaine Page.

יום שישי, 17 באפריל 2009

Ashton Kutcher vs. CNN

So, a few days ago actor Ashton Kutcher noticed something interesting about his Twitter account:

then, Larry King of CNN heard and responded:

So Ashton added, in response:

Then, Larry talked about this in his show:

Ashton said that if he'll beat CNN's "breaking news" Twitter account to a million followers before they do - he will also donate 10,000 mosquito bed nets to charity for World Malaria Day . CNN said they will match it.

Meanwhile video-game company Electronic Arts (EA) - announces on their Twitter that the 1,000,000th follower of Ashton's Twitter (if he wins) - will be made into a playable Sim character in their upcoming Sims 3 game - and he will also get free copies of every game the company will release in 2009.

Then things got even more crazy:

Meanwhile, CNN had been actually showing 'breaking news' updates in their TV channel - about the situation with this 'contest'.

Check out Ashton and his gang sitting around the house - broadcasting themselves live (with wife Demi Moore wandering around) - while watching and waiting to see if they will reach 1million before CNN does:

So... did Ashton win?

The real winners - are of-course: Twitter, which just added even more public attention to their (silly little) thing, CNN, Larry King, Ashton, EA, and, yeah... maybe some 10,000 Africans got a little something from it as well

יום ראשון, 15 במרץ 2009

למה Watchmen הוא סרט רע.

אזהרה! יש פה המון המון ספויילרים!

אין לסרט גיבור. אין תשובה לשאלה "מי הדמות (או הדמויות) הראשית (או הראשיות) של הסרט?"
אין הבנייה של הדמויות. אין סיבה של ממש או לגיטימציה לכמעט אף אחד מהמעשים שלהם.
שעתיים וחצי של סרט - ואני לא יכול לספר לך כמעט כלום על אף דמות מעבר לכמה פרטים יבשים ושטחיים.

זה בסדר עקרונית להתחיל עלילה מ"הווה" מסויים ולבנות את הדמויות מ"סיפורים מהעבר" (למרות ש"פלאשבקים" הם הפתרון הכי קל בעולם בשביל תסריטאי - והאתגר האמיתי זה ללמד את הצופה על הרקע והעבר של דמות - דרך המעשים שלו בהווה (מה שלא קורה בכלל בסרט הזה)) - אבל גם הפלאשבקים בסרט שאמורים לגרום לי להבין את המוטיבציות של הדמויות - שטחיות להחריד.
הסצינה שהקומידיאין יושב במיטה עם דמעות ומתלונן על כמה שהעולם פאקד-אפ ("נקודת המשבר" של הדמות שלו) - הייתה קריקטורה מגוכחת, לא אמינה, חסרת גישור לשום דבר שהראו על הקומידיאן לפני זה. לא האמנתי לו לשנייה, לא רק כי המשחק שלו היה נמוך - אלא גם כי לא הראו לי שום 'דרך' אצלו, שום 'פעולה' מצידו שתגרום לי להזדהות או להבין מאיפה המשבר הזה הגיע. הסצינה שהוא הורג את הווייטנאמית (שהמגלמת שלה ניחנה באובר-אקטינג משווע!) ואז מתמרמר על ג'ון שהוא "לא עצר בעדו" היא אווילית.
ואז הקומידיאן אומר לו: "לא עצרת אותי - כי לא איכפת לך יותר בכלל מבני אנוש!" -
זו דוגמא אחת מני רבות לאיך שהתסריטאי בנה לדמויות משפטים - שפשוט מסבירים מילה במילה, בחוסר עדינות ובלי שמץ סאבטקסט - מה הקטע של כל דמות. והדבר חוזר על עצמו באינספור הזדמנויות בסרט; דמות אומרת "לי" - מסבירה לצופה באופן מילולי ובוטה: "אני מרגיש X! אני הולך לעשות עכשיו Y בגלל ש-Z" - במקום להראות את זה דרך פעולות או אלמנטים עלילתיים - כמו בסרטי קולנוע נורמליים.

אחד מהאלמנטים הכי בסיסיים ואלמנטריים בתסריט, מעין "כלל ברזל" - הוא להחליט דבר ראשון - מי ה"מספר", כלומר מאיזו נקודת מבט אנחנו רואים את הסיפור, דרך מי אנחנו "חווים" אותה. ברגע שמחליטים על זה - יש קו עלילתי ברור, והמאורעות שנגלים לצופה תמיד מתקשרים לאותו מספר (שהוא לרוב הדמות הראשית בסרט) - וכך בד בבד גם נבנית דמותו ומשתנה בהתאם למאורעות.

זה לא קרה בסרט הזה.
פתאום אני עם רורשך - ושומע ווייס אובר שלו מקריא מהיומן שלו - פתאום אני עם דמות אחרת לגמרי.

אני אוהב בד"כ סרטים שעושים "שילוב" של כמה סיפורים. אבל יש סרטים שזה עובד כי עשו את זה באופן מוצלח. ב Pulp-Fiction כל סיפור - הוא סיקוונס מהוקצע ומובנה בפני עצמו. שברור בו מי הן הדמויות הראשיות, ברור דרך מי אנחנו חווים את הסיפור (וברור מהו) - והקישור בין הסיפורים השונים נעשה באמצעות כל מיני אלמנטים מקשרים ברורים בין הסיפורים של הדמויות.

ב-Watchmen יש קפיצות לולייניות לא ברורות בין איזה 5 נקודות מבט שונות - וקפיצות אקרובוטיות בין זמנים - שמבלבלות את הצופה ומסובבות לו את הראש - ועושות רושם שכאילו הסרט נערך על-ידי עורך חובבן.

הקישורים בין הקפיצות האלה - כמעט ולא קיימים אם בכלל.
פתאום אנחנו קופצים לסיקוונס פואטי שמנסה להראות לנו עד כמה אנושיים ו"שבירים" הם גיבורי-על כשהם בלי התחפושת - ועד כמה התחפושת שלהם היא "מעטה" שמחפה על האנושיות שלהם - ורק כשהם עוטים בה הם מרגישים "על-אנושיים" (או לחלופין "מה שהם באמת") (אני מדבר על הסיקוונס עם Night-Owl וההיא, עם סצינת המין האימפוטנטית -> בוא נשים תחפושות ונציל אנשים -> סצינת מין לוהטת וצבעונית כי עכשיו אנחנו בתחפושת). זו הייתה דווקא סצינה יחסית סבירה ויחסית בנוייה טוב ומצליחה להעביר משהו (על אף שבבוטות האופיינית של הסרט)- אבל... מנותקת לגמרי מהתמה של כל שאר הסרט - ולא מקושרת באף מקום או דרך לפרמיס הראשי של הסרט. מעין אנקדוטה מבודדת שהיוצרים כאילו "דחפו בכח" לסרט.

הפלאשבק מהילדות (=בואו נסביר לכם איך הגעתי למה שאני היום) של רורשאך היה אדיוטי - לא עזר לי להבין או לקבל איזה הבנה לדמות שלו - מעבר לרמה שטחית ("מישהו הרביץ לי כשהייתי קטן - אז התחלתי לשים מסכה ולהיות אלים?")

ויש כל-כךךך הרבה דברים בסרט שחוזרים על עצמם - שוב ושוב ושוב - ואומרים בדיוק את אותו הדבר שכל מופע נוסף שלהם מעבר לראשון נראה חסר-תכלית עלילתית של ממש - חסר תרומה לאיזושהי התפתחות לסרט, לסיפור או לדמויות;
הסמל הצהוב של הקומדיאן נופל בהילוך איטי. ואח"כ שוב, הוא נופל, בהילוך איטי. ושוב, הנה, הוא מתגלגל, ויש קלוז אפ עליו, והוא נופל עוד פעם, ותיראו איך הוא נופל! ויש עליו כתם דם.
בסדר, הבנו! הdownfall של הקומידיאן. אוקיי - מספיקה פעם אחת!
או כשרורשאך עובר מבחן רורשאך (אה, שנון).
- "מה אתה רואה פה?" (רואים דם, אלימות, מכות וכו').
- (עונה תשובה שליווה וסתמית).
- "ומה אתה רואה פה?" (דם, אלימות, מכות).
- (תשובה שליווה וסתמית).
- "ופה?" (אלימות)
- (תשובה סתמית).

יצאתי מהסרט בהרגשה כאילו התסריטאי כתב דראפט, קרא אותו ואז אמר לעצמו:
"הממ.. זה לא נראה לי מספיק מובן. נוסיף הסבר. המממ... גם זה לא מובן... נוסיף עוד הסבר" - וכך, ערך והוסיף עוד ועוד הסברים, יותר ויותר מופשטים, בוטים ו"מאכילים בכפית" - עד שיצא לו מישמש אחד גדול שמשלב מינימום פעולות ('פעולה' של דמות זה חומר הגלם הבסיסי של תסריטאי קולנוע וזה שהוא אמור להשתמש בו הכי הרבה כדי לספר את הסיפור. שאר אלמנטים, כמו דיאלוגים, ווייס-אוברים ופלאשבקים - הן "שכבות נמוכות יותר" (או "גבוהות" אם מדברים במונחים של תכנות מחשבים) - של כלים קולנועיים לספר סיפור - שמשתמשים בהם אם זה לא מצליח בשכבת ה'פעולות' הראשונה) - עם טונה של הסברים ו"התנצלויות לצופה" על זה שאולי הוא לא מבין משהו. וגם יש תחושה מייגעת של נסיון "לדחוס" כל-כך הרבה לסרט אחד - ובגלל שלא היה מקום להרחיב על כל הדמויות שהוא רצה - נוצר מצב שכל הדמויות נותרו שטוחות להחריד (או, מניחות שהצופה קרא את הקומיקס לפני הסרט ויכול "להבין לבד" - הנחה שהיא בעיניי פסולה (לדוגמא, הסיבה ל"כתמי-הדיו" המשתנים על המסיכה של רורשאך שמוסברת בקומיקס אבל לא בסרט)).
אגב, התסריטאי יצא בהצהרה לתקשורת לא מזמן שבה הוא "מבקש מהצופים שייראו את הסרט עוד פעם". מן הסתם, הוא בעצמו יודע עד כמה מבולבל מה שהוא כתב; ובכלל, אם תסריטאי של סרט "מבקש" ממך לראות את הסרט שלו עוד פעם - זה אומר משהו על הסרט (והמשהו הזה זה לא: "הוא כל-כך עמוק ופרופאונדי - שאי-אפשר להבין אותו בצפייה ראשונה. תנו לי להבין את הסרט בצפייה ראשונה - ובצפייה השנייה "לקבל את הרובדים הנוספים" ו"לראות דברים שלא ראיתי קודם" וכאלה. את "החוש השישי" הבנתי טוב מאוד בצפייה ראשונה בלי שברוס וויליס ייצעק לי כל 5 דקות בסרט: "היי! אני בעצם מת! אתה מבין?").

וכן, הבנתי שהוא ראה לנכון להעמיס כ"כ הרבה על הסרט, כדי שכשנגיע ל"קתרזיס" ולנקודת השיא שלו, הנקודה שבה מועבר הפרמיס של הסרט (שהוא,
דרך אגב: "אוייב משותף - מביא לאיחוד וסולידריות בין כל בני-האדם". ואגב, 'פרמיס' אמור להיות משהו - שכל אחד מחלקי ופרטי הסרט איכשהו תורם או מוביל אליו לאט-לאט. מה שלא קרה בסרט הזה, כאמור, שניסה פתאום לסטות ולספר לי איזה 200,000 אנקדוטות ומשלים אחרים) ונוכל "לקבל את כובד משקלו" - אבל לי זה לא עבד. מצטער.

ואני לא מישהו ש"מסתייג מסרטי קומיקס", או משהו כזה. ספיידרמן 1 ו 2 הם מבין הסרטים האהובים עליי (שלא לדבר על the Dark Knight המופתי). Sin City היה ממש סבבה, ואפילו את 300 די חיבבתי.
וכולם אחלה דוגמאות לאדפטציות מוצלחות של קומיקס לסרט קולנוע.

Watchmen פשוט סרט רע. והדוגמאות שנתתי פה הן רק על קצה המזלג.

והבנתי שעשו אותו כמו שעשו אותו כדי "לא לפגוע במעריצים של הקומיקס" - אז פשוט "לקחו אותו", כמו שהוא בקומיקס, ו"הדביקו" אותו על 'סרט' עם שחקנים ואפקטים. לא הייתה אדפטצייה - הייתה העברה ישירה ממדיום א' (קומיקס) למדיום ב' (קולנוע) - תוך זריקה של, חוסר התחשבות ב, וחוסר העזרות בעקרונות קריטיים של מדיום ב'.

אז, מה הטעם בלעשות סרט קולנוע, אם אתה לא הולך לעשות סרט קולנוע?

יום שבת, 21 בפברואר 2009

Waltz With Bashir is nominated for 'Best Foreign Language Film' award

There's an interview with Ari Folman - with some interesting notes about the making of this fine movie.

That frame on the top is taken from a memorable scene, which I could greatly relate to when I watched it. Being a long time away from home - "trapped" in a place of conflict - one that you probably weren't personally in-charge of - you can't help yourself, but start delusioning about how much you really long for a soft, nursering, female touch; and in the midst of being in those places of war and harsh battles - you realize - that's really what you want to do now - just lay there, and rest.

I was in the Israeli army from 1999 to 2002.